בוא ותנסה להסביר לי לאן להתגעגע, עזוב למי, לאן לאיזה אזור בגוף לכוון את הרגש איך לחשוב עכשיו על ימים נוראים בימים ולא בשנים. שב כאן עכשיו ותגיד לי שזה נורמאלי לא להרגיש כלום. תכריח אותי להאמין לך שזה הגיוני שנעלמת לי ככה פתאום וכלום ואין וריק ומה עכשיו כבר אלול נגמר. את כל זה תצעק לי באוזן בעדינות. אני נבהלת משופר ותרועות. אני גרועה בלבקש ממך סליחה על דברים. וביננו אני מיואשת מראש ואתה הרי כבר יודע את כל פישעי. כולי עוון אחד גדול. מתי עשיתי משהו טוב וייחדתי אותו בשבילך. זה מבכי אותי איך אני עושה הכל חוץ ממה שצריך. אתה צוחק? למה זה מצחיק אותך הבקשות סליחה. עשיתי תשובה על משהו אחד האמת, לפני שבוע והנה השבוע נכשלתי בו שוב. זה מבכי לא מצחיק, אמור, אבל אני לא בוכה אני גדולה. ואטומה. ולא מרגישה כלום אני לא אשקר לך. כלום. וזה בטוח נהדר התפילות שלי. בטוח. הן לא משנות בי כלום. אדם נורא וסופי להיות נורא. ומה למה בראש השנה להתחיל לבכות כשהכל כבר מאוחר מידי. ואם יש עכשיו אנשים שאני צריכה לבקש מהם סליחה אבל אני טיפשה ממש אז אני לא. אני מחפשת אותך? אני רוצה לחפש. ואתה בכלל יושב פה לידי כל הזמן הזה, מחזיק לי את היד ושותק. אבל אתה קרוב כלכך ורחוק עוד יותר וזה משגע אותי. אולי מוטב שתחזור למעלה. את כל הרקיעים והשדות שחצית עד אלי. אולי כל זה איננו שווה לי. אולי אם תלך רחוק אני אדע לרצות לחפש אותך. ואולי אני אחפש. ואולי אולי אולי אמצא אותך. בסוף.



(אני צריכה דברים קטנים כמו
אותך קרוב ואותי
איתך)

לא הבנתי בכלל. 

אני אוהב את הראב"ד... 

​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​​