אנחנו לבד בלי שום עזרה. היה לי לא קל איתה, מה גם שהיא קצת מאתגרת (ואני אמא טריה וחסרת ניסיון). בכמה שבועות האחרונים אפילו חיכיתי כבר שיעבור הזמן ואתחיל לעבוד, בלי בכי וצרחות וקצת לדבר עם אנשים מבוגרים.
היא תהיה עם מטפלת, השבוע התחלנו חפיפה.
ופתאום לפני שהמטפלת הגיעה, נפל לי האסימון מה באמת קורה כאן. שאני חוזרת לעבודה, ולא אהיה איתה יותר.
ומאז אני לא מפסיקה לבכות. כבר לא אכפת לי שהיה לי קשה, מוכנה לחזור על 5 החודשים האחרונים מההתחלה בלי למצמץ.
ואני אכולת רגשות אשמה שלמה היה לי קשה ועל מה התלוננתי בכלל, ואולי הייתי יכולה להיות לה אמא יותר טובה. וממש מתביישת וכועסת על עצמי שעוד חיכיתי כבר לחזור לעבודה. עכשיו מצידי שהזמן יעצור ואשאר איתה בבית עוד ועוד.

