מודעות בגודל של A2 מספרות על הגעתי של גדול תורה מפורסם לבי"ס של איתן שלי. אמא של הילדון שולחת לי הודעה כדי לוודא שאגיע איתו לארוע ולא אחשוב חס וחלילה, להעדר.
אח שלח אתמול הודעה וניסה להציע ללכת לסליחות לעת לילה יחסית באזור.
ואני?
אין לי כח. לא לתפילות הלא נגמרות של ראש השנה ויום כיפור (הפרעת קשב שכמוני), לא לסליחות, לא לתחנון, אפילו לא לתפילה במניין באמצע השבוע שקורית רק בטעות אם אני בסביבה במילא.
אין לי סבלנות לכל הזיופים (או לא) של החזנים, וגם לא לצורך לעקוב אחרי התוספות בעמידה כדי לא לפספס איזה פרט, וכעונש להתחיל את תפילת עמידה מחדש, בתקווה שגם אז לא אשכח משהו ואצטרך סבב שלישי.
אין לי עצבים לתקיעת שופר ולזה שאסור לפטפט אחריה, ובטח שלא לתקיעות במעומד שמחרפנות אותי.
מחכה לתפילות של ימים נוראים כמו עצמאי למכתבים של מס הכנסה.
