בתורה, שני ביטויים קצרי "יום תרועה" ו"זכרון תרועה"
ועל פי זה, תיקנו חז"ל בנוסח ברכת זכרונות: "זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון"
נראה כיצד אמירות קצרות אלו טומנות בתוכן תוכן עמוק המלמד על משמעות היום.
"זה היום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון" - נעמוד על היחס בין שני חלקי המשפט. תחילת מעשיך, אינו זיכרון, אלא משהו ממשי, כמו שאפשר לקרוא כאן - על תפילות ראש השנה ועשי"ת - צעירים מעל עשרים - שכל ראש השנה הוא כביכול בריאה חדשה של השנה הנכנסת, כמו עוד שלב של בריאת העולם, "תחילת מעשיך" ממש.
החלק השני מדבר על "זיכרון" למשהו שקרה בעבר, "יום ראשון" – יום בריאת העולם, או יותר נכון, יום בריאת האדם, שהוא היום השישי לבריאה. במה מתבטא הדבר, מהי המשמעות של היות ראש השנה זיכרון ליום בריאת האדם?
על ידי דבר אחר, שהתורה קוראת לו "זיכרון" - "זכרון תרועה יהיה לכם".
מה פירוש "זכרון תרועה"? הרי זהו יום של תקיעה בפועל, כמו שכותבת התורה במקום אחר "יום תרועה יהיה לכם", ולא זיכרון של התרועה (כידוע חז"ל הסמיכו על פסוק זה את תקנתם שאין תוקעים בשבת, אך כמובן אין זה פשט הפסוק)?
רגילים להבין ש"זכרון תרועה" היינו שהתרועה בשופר היא יוצרת את ה"זיכרון", כדברי חז"ל שהשופר מזכיר את עקדת יצחק, וכן "שיעלה זכרונכם לפני לטובה".
אני רוצה להציע כאן הסבר אחר, שהוא גם מתישב יותר מבחינה לשונית. כי בפשטות "זכרון תרועה" אינו שהתרועה מזכירה, אלא שהיא עצמה נזכרת. לא יוצרת את הזיכרון, אלא מושא הזיכרון.
ומהי אותה תרועה? לא תרועה בשופר. יש למילה זו משמעות נוספת, כמו בברכת בלעם "ה' אלוהיו עימו ותרועת מלך בו" – שפירושו: רֵעוּת עם המלך.
אם נשלב את שני הפירושים, נאמר שהתרועה בשופר, מהווה זיכרון ל"תרועה" - הרעות. על איזו רעות מדובר? על "תרועת מלך בו", הרעות העמוקה של מלך העולם, עם האדם, ועם ישראל בפרט.
ואיך כל זה קשור ל"זיכרון ליום ראשון"? מה הקשר בין בריאת האדם לבין "תרועת מלך"?
את זה אני רוצה להסביר על פי מדרש עמוק ומיוחד:
"ויאמר אלהים: נעשֶה אדם" (בראשית א) – אמר רבי סימון: בשעה שהקב"ה ביקש לברוא את האדם, נעשו מלאכי השרת כיתים כיתים, חבורות מהם אומרים: ייברא, ומהם אומרים: אל ייברא. ר"ה אמר: עד שמלאכי השרת נתעסקו אלו עם אלו, בראו הקב"ה. אמר להם: מה אתם מתדיינים, כבר נעשָה אדם".
ביאור כוונת המדרש, שמבחינה פורמלית-שכלית-רוחנית, אין הדבר פשוט כלל וכלל שהיה "משתלם" לה' לברוא את האדם. המלאכים, שהם "השכלים הנבדלים" (כלשון הרמב"ם) חלוקים בכך. הקב"ה ברא את האדם כביכול ב'מחטף', כמתואר במדרש, כלומר שהוא התעלם כביכול מהטענות ההגיוניות נגד בריאת האדם, ופשוט ברא אותו. ומדוע? ה'מחטף' הזה מבטא איזשהוא קשר רגשי - לא שכלי, כביכול, של הקב"ה עם האדם - יציר כפיו - צלם אלוהים. קשר עמוק מאוד מאוד, העומד מעבר לכל הבנה שכלית.
המדרש מנקד כאילו כתוב "נעשָה" בל עבר. על מה הוא מתבסס בשינוי הניקוד הזה? נראה, שהיה צריך להיות כתוב "אעשה" בלשון יחיד, ולמרות ש"התייעץ עם בית דינו" (עיינו ברש"י שם), מכל מקום רק ה' הוא שעשה בפועל. שינוי זה מעורר את המדרש לדרוש מילה זו כפי שדרש, ולהעלות ממנה יסוד עצום ועמוק.
זוהי הריעות שאותה אנו מזכירים לפני הקב"ה בראש השנה, על ידי תרועת השופר. כשם שאז התעלם הקב"ה מטענות המלאכים על חסרונות האדם, כמו כן כעת, שהוא גם כעין יום בריאה חדשה, כמו שכתבתי בתחילת הדברים על "זה היום תחילת מעשיך", אנו מבקשים לעורר את אותו קשר פנימי עמוק של אהבה וחיבור, הגובר על הקטרוגים והחסרונות שלנו כבני אנוש.
ולמה דווקא תרועת השופר?
התרועה היא קול בכי. כשאבא שומע את הילד שלו בוכה, הוא לא עושה חשבונות על כמה הילד התנהג יפה בעבר ולפי זה מחליט אם לפנות אליו או לא. הבכי, כשם שהוא יוצא מעמקי ליבו של הבוכה, כך הוא נוגע בעמקי ליבו של השומע, במקום שהוא מעבר לסברות וחשבונות של היגיון.
ומה שזה דורש מצידנו, זה לקיים ולבטא את הצד שלנו בקשר האהבה העמוקה הזו. תרועת השופר מזכירה גם לנו את תרועת המלך, את הריעות של מלך מלכי המלכים עם כל אחד ואחד מאיתנו. ותפקיד האדם בעולם הוא לחדור אל תוך עצמו ולחשוף, לגלות וללטש, את הקשר הנעלם, לפתחו ולהפריחו.
בסיס רוחני איתן לשנה חדשה של התחדשות והתרעננות בעבודת ה' מתוך חיבור פנימי.
