בערך מאז שעזבתי את בית-אל.
הוא היה קודם המסך שלי במשרד. משם הוא התגלגל אליי למשרד החדש שבניתי לי בבית והערב לקחתי אותו כדי שיהיה לי איך לעבוד אצל המארחים שלי בלי לשרוף את העיניים במסך של המחשב הנייד.
תחושה מעניינת
(וגם אנשים שרוטים).
בערך מאז שעזבתי את בית-אל.
הוא היה קודם המסך שלי במשרד. משם הוא התגלגל אליי למשרד החדש שבניתי לי בבית והערב לקחתי אותו כדי שיהיה לי איך לעבוד אצל המארחים שלי בלי לשרוף את העיניים במסך של המחשב הנייד.
תחושה מעניינת
(וגם אנשים שרוטים).
איזה תחושת ארעיות זה להיסחב עם חלקים של מחשב נייח ושל החיים שלי בכל מקום שאני נמצא בו.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)