אני אוהבת לכתוב אבל באלי לשתוק.
לא רוצה לדבר,רוצה לצרוח את השקט שלי.
אני שונאת דאון אבל זה העיר מקלט שהקמתי לעצמי בתקופה האחרונה.
הגואל אדם שלי זה השקט הקסום והחונק שאליו נקלעתי,שלמדתי להכיר בו.
אדם שיש לו גואל אדם,דומני שאי אפשר להרוג אותו.
מזל שהשקט מציל אותי ממוות בדיבורים.
אני שונאת את זה ושונאת שאני מגיעה למצב שבאלי לפרק את עצמי חתיכות חתיכות ואז למות לרגע ולהקיא בסביבת הקבר-מחשבות,ולנשום כמה שניות טובות ואז לחזור לחיים עם מוח חדש וגוף טהור ומחשבות?אוי גוועלד המחשבות הקדושות שיהיו לי!
גוועלד המחשבות הקדושות שיהיו לי.אם רק יכולתי לטהר את עצמי.
בנתיים זה רק לשכב על הפוך ברצפה של החדר(סתם כי אני נחמדה היום שויתרתי לה שתישן במיטה שלי.המיטה שלה מלאת מזוודות.),לבד.עם עצמי.
עם הגוף שלי.
עם הבחילה הזו שעומדת בגרון מאז שמישהו המציא את הכלל שמותר להקיא.
עם הסיוטט הזה שעומד לי מול העיניים,בעיקר כשאני עוצמת,שאדם מגיע ומשעין את הראש שלו עלי ומחפש לי את השפתיים לנשיקה.
(אוי אלוהים.די לבכות שוש.)
והסיוט הזה נמשך כל ערב וכל לבד וכל זמן איכ.
אבל העיניים שלי יודעות להסתיר,הן שיחקו הרבה פעמים מחבואים-כשהיו קטנות,אז הן מיומנות בלהחביא.
והשפתיים שלי שותקות ומחייכות.
והגומות מעלימות את הכאב.
והדיבור לא מש מימני.
ועצמי לא עוזבת אותי והעצמי הזאת מעיקה עלי,יש לה רצונות.
ויאו שאני עייפה אבל שיט עוד רגע צום ולא אכלתי משהו אכיל וגם לא מים ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה ולא להקיא ואיכ איזה מגעיל זה להקיא אבל גאד כמה אני אוהבת את הקווץ הזה בבטן שמשאיר עוד חלל ריק מאוכל ומפנה שם עוד מקום למחשבות.

וגיעחכמגעדככמונרגד ט .אני רעה.

יש מישהו!

בפורום?
הזה?
..
..

כשאני לא יודע מה לעשות?

וכל כך הרבה נתיבים בחיי, ואני זורם בהם, אבל הם מושכים אותי, והמשיכה חזקה, ואין לי כוח להתנגד.

גם רצון אין.

אבוד, אבוד.

מאין יבוא פתרון ועצה?

דווקא פה יש מלא פורומים!

פה זה של מח"ר!!!!!!!!!!!!!