היא שאז יש ראש השנה יומיים.
וזה מתיש. ממש.
היא שאז יש ראש השנה יומיים.
וזה מתיש. ממש.
ואז יש מנחה אחרונה, וערבית ראשונה, (במנחה הרב של בי"כ עלה חזן. אתה יודע מי הוא?), ושחרית ומוסף ומנחה ותשליך וערבית ושחרית ומוסף ומנחה ושחרית של חול, ו, הכל אורות, אבל מתיש ממש, גם פיזית (אין ממש מתי לישון, וגם אם הי'ה, כאילו שיכולנו. סעודות חג גם לא ממש, כי, עדיין באורות וכו, ויש חשק עצום כ"כ ללמוד, ויומא), גם נפשית [תשובה כללית, והמלכה], והכנה, ו, וואו, אבל זה קשה
שהיה קשה.
אשרייך,
טוב אבל האמת שאני לא עזבתי את הגוף בזמן התפילה, זה בטח קשה,
למרות שלראש הישיבה הייתה חיות ולא עיייפות. יש לי סיפור על זה, בשרשור אחר.
(לא מכיר, גם לא את בית הכנסת)
מחי'ה ממש
ולא שעוזבים, פשוט, לא-כרגע, זא, אי אפשר
וקשה, דווקא כי יש אורות
וכלים, אין, אנחנו לא מוכנים לזה
(אה. אממ. אם תרצה אפשר פורום נטוש ועריכה, לא יודעת האם נכון, פשוט, אאוטינג די רציני)
...
אעיר בנחת ש בנחת.
בנחת, וודאי, אבל, גם בשביל נחת צריך 'כלשהו'
להתנהג עמו בנחת
נחת,
בעבודה וכו'
אבל, צריך עבודה קודם
(מנחם ציון, יש לזה קשר?)
ז"א, לא הי'ה קיצוני מדי, כן הי'ה קצת, אבל, דברים שבשגרה, חיים
ברוך ד'
יצא לך לבקש סליחה?
כן
ו אממ
טוב, האמת היא שלא לגמרי לגמרי ברור לי עדיין, אבל, אח שלי רוצה לעלות להר (שזה נס בפני עצמו,אבל), ובר"ה אחרי שלמדתי איתו מורא מקדש בקשתי מאבא שלי שילמד איתו הלכות טבילה (מסיבות מובנות)
ו, הוא הסכים,
אז
ברוך ד', ואוו זה קטע כל כך חשוב ובונה.
משער שאותך זה משמח, אז אשרייך,
ואוו, כן זה מרשים,
בהצלחה.
תראה, התעוררות של י'הודי לקו"מ, וודאי משמח, והאמת היא שהופתעתי ממש שהוא (זא, אבא, לא אחי) הסכים, לטובה.
אשריו ואשרי חלקו
כן, רואה קצת באחי.
לנושא קצת אחר ראית את השיעור של הרב אב"י סילבצקי על הר הבית?
אשריכם.
בעבר. לא זוכרת אותו על בוריו
![]()

אני בכל אופן לא עולה ולא מאלה שנהנים להתווכח על הנושא.
ובעצם ברור שלהר הבית לא עולים
.
(הבנתי למה התכוונת, צחקתי, {בחלק})
עלה נעלה, קדימה וכו',
אוימר רש"י: פיהם קידמם שאין להם אלא עלייה.
בעייזר השיים.
ויאמרו לא נעלה.
פיהם הכשילם שאין להם אלא ירידה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)