פריקה על חמותי.
חמותי אישה מובטלת מבחירה (עקב עניינים נפשיים לטענתה). אני לא מתערבת והכל בסדר אבל נקודות קטנות אצלה פשוט מביאות אותי לסף רתיחה.
במישור הרגשי אני מאמינה שאכפת לה, היא חושבת עלינו ולעיתים גם מעבירה כסף על אף שאין להם את היכולת (אנחנו לוקחים כי ברור לנו שהנתינה הזאת חשובה להם).
במישור המעשי כמעט כלום. אין עזרה עם הילדים (לא אצלנו וגם לא כשאנחנו באים אליהם). זה מבאס אבל הם לא חייבים..
אבל כשחמותי מבקשת ממנו לעזור לה ואז היא לא עושה את המינימום זה משגע אותי.
לדוגמא היום- בעלי הלך לבנות לחמי וחמותי את הסוכה. הוא הגיע בערך ב-11 ורק שעתיים אחרי שהגיע הוד רממותה הצליחה לצאת מהחדר לאמר שלום.
זה מטריף אותי! בעלי נוסע שעה וחצי כל כיוון. בונה לכם את הסוכה ואת לא מסוגלת לצאת ולאמר שלום כשהוא מגיע?
זה מיליון מצבים קטנים שמבחינתי פשוט מטריפים אותי (למרות שברור לי שזה לא בכוונה ואין פה יריקה בפנים זה פשוט צורת ההתנהלות שלה).
בעלי אומר פשוט לשחרר ולי ממש קשה.
אני ממש משתדלת לא לדבר על הנושא עם בעלי כי אני לא רוצה גם לעשות לו אנטי כי אני יודעת שגם הוא בפנים מתעצבן ולכן בדר"כ אני לא מצייצת. אבל במקרים כמו היום זה פשוט גדול עלי.. ביקשתי מבעלי שנעשה שיחה אבל הוא אומר שאין למה. כלום לא ישתנה.
זה ההורים שלו וזה החלטה שלו אבל לפעמים פשוט בא לי להתפוצץ!
