הלב מרוחק, מרוחק מידי.

מתחילים אבינו מלכנו. שרים מנגינה ואבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.

לוויה, ככה הוא נכנס לישיבה שהוא הקים בעשר אצבעות. ככה הכניסו אותו.

אלונקה והוא מכוסה בטלית, וכולם שרים ובוכים. כי זה הניגון שהוא הכי אהב.

אני שרה עם כולם בקול חנוק, ואיך לעזאזל הם יכלו לשיר את זה כשהוא שוכב שם מת. איך.

אני לא מאמינה. אולי בגלל זה זה לא נתפס לי. אבל הם שרו אין לנו מלך אלא אתה כשהוא מת. כשלקחו להם את הדבר הכי יקר שהיה להם.

והם מאמינים. מאמינים ובוכים. בוכים ומספידים את אבא שלהם.

שרים אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה.

ולי רק נשאר לנסות להתחבר טיפה, ולהרגיש יותר מידי.

כוסעמק.

את תלמדי מטעויות. אבל אפשרי בלי פשוט?

ודי לקחת ללב כל-כך.)

יש אותו ואת גרעין דביר ,
מה שזה לא יהיה בכלל...

אולי את באמת כזו?

כבר שנים שלא עקצצה לי התחושה הזו בגוף.

והנה פתאום שוב, זה נוכח, וזה מבהיל.

לא יודעת אם אני רוצה,

אבל אני רוצה.)

לפעמים זה מעצבן להתחשב באנשים אחרים.

לפעמים מעצבן שככה זה מתנהל.