עליית צהריים, מנחה.
(נוהל מעצר!)
ורוב תודות לשוטר הנחמד שהסכים לי להתפלל מנחה ווידוי בלי לומר כלום. בשער המזרח. למרות שכן העיר לי אח"כ, פעמיים, גם על התנועעות וגם על הליכה איטית מדי
*
נוהל ככר החורבה, סעודה מפסקת וכו
*
נכנסים למחכמה, שקט. משתחווים. כי מותר. תפילה זכה---
(שקט)
הרב נכנס. נעמדים. עובר בעזרת גברים, מתחיל להתמלא, נכנס א-לינו, אומר לי שלום וחוזר.
שנה טובה.
מתחילים ערבית, קשה לי להתפלל. יש קדושה באוויר, ואם כך בהר ביום רגיל, ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה. מלמטה צעקות וקריאות של ילדים, אבל, לא זה העניין.
שמע ישרא-ל. קדיש. שמונה עשרה. ווידוי.
יש פתח, אבל קטן, קטן מדי. מחכים. אחרי שמונה עשרה יוצאת החוצה, אי אפשר לשנות בהר כ"כ הרבה זמן. בטח הסיבה שהכהן הגדול הי'ה היחיד שממש הי'ה שם באופן קבוע היתה כי רק הוא יכל לעמוד בזה. אני, עכפ, לא.
(הרבנית פנתה א-לי ושא-לה האם אני זאת וכו. אישרתי. שא-לה איך הולך, עניתי, שנה טובה וגמח"ט.)
חוזרים. נעמדת מאחורה, הרב נשקף א-לי דרך המחיצה. כיפת המרכז שלו בולטת בין מצבור הכיפות הלבנות והנוטות - לגוון קרוב. מתישהו שם את הטלית, אבל עדיין, מזוהה למרחוק.
סוף תפילה, שיר היחוד, שיר הכבוד, מחכים שהרב יצא, שנעשה הקבלת פני רבו קצת, התגעגענו, מסתבר שאנחנו בכלל לא היחידים, לוקח עשרים דקות בערך עד שמסיים, נפגשים ממש ביציאה, ברכה לחתימה טובה, חיוך, ויוצאים. בדרך מדברים על הסוגיא האחרונה ביומא, טבילה בזמנה מצווה וכו, מקבילים לנידה, ברייתות אחרות, ראשונים, מה לא. הרב מסתכל אחורה עלינו ומחייך. ממשיכים לחצי סיבוש, נתקעים, מתפזרים, אני חוזרת להשלים ואח"כ עוד אחד ולשבת ללמוד קצת, שוב סיבוש, ולתפילת שחרית.
בשחרית, השיא הוא מוסף. שבו הרב יעלה חזן. אבל עד אז, השיא הוא הקריאה שלו את ההפטרה. אבל עד אז - השיא הוא התפילה בעצמה, המיקום, הרעש והשקט.
כל שחרית מסתכלת בשעון, מתלבטת האם לצאת להר או שנספיק בזמן לצהריים. מחליטה שלא, מקסימום נצא אבל אם לא לא קריטי. הרב מתחיל מוסף.
כל התפילה מדהימה. באמת. כשהרב שם אז יותר, וכשהוא חזן אז בכלל. ואז סדר העבודה, ואני לא רגילה לנוסח ולוקח לי רגע לקלוט שהגענו. ונשבים בקסם. היו כורעים, לא צריך מחיצה בינינו לרצפה. רק אנחנו ושמיים אי שם מולנו.
באמת מה נהדר כולם כבר בדמעות. יודעים מה מגיע אח"כ. לא מוכנים שיגיע.
תתן אחרית. אם בהתחלה חשבתי שמפעם לפעם ניצוצות ביינישיזם מתלקחים, הרי שעכשיו ברור שמדובר בעיקר במקדשיזם. מה שנקרא, לא ידעתי מה עצוב יותר, הקריאה הנרגשת היום או היבשה, יחסית, שנה שעברה.
ואיכשהו מתישהו נגמרת התפילה (רק השנה, הראשונה בה לא הייתי במניין אשכנזי, הבנתי על מה מדברים כשצוחקים על ההיום שלנו. מעולם לא שרנו ככה. אני בכלל טוענת שהן שרים אז אה יומא יומא יומא יו אה יומא וכו.) השעה שתיים ועשרה. עשרים דקות לנעילת ההר. מחליטים לרוץ, אולי יעלה בידינו. מגיעים, חג שמח, עולים לקצר. מקבלים אישור להמתין בשלשלת לקבוצה שבהר. ביציאה עושים קצת בעיות, אבל אף אחד לא נעצר סתם. שרים בהר תהא השעה הזאת. יוצאים, משתחווים בחוץ (עם חוצץ כמובן), מועפים תוך כדי הקדיש.
.. *
ואז עוברות להן שלושת רבעי השעה וכבר זמן למנחה. קשה לי להתפלל. אני עייפה מיומיים באפס שינה בערך, וכואב לי הראש. אבל זה זוטות לעומת זאת שהלב לא נפתח ולא נשבר. מחכה. מחכה.
מחליטה שלא יכול להגמר ככה, נעילה אורות ממש. מואזין מושתק בויעבור ד' על פניו. אורות אורות אורות, סוף סוף נשבר כבר, אפשר לבנות מחדש. לשנה הבאה בירושלים, ואני מחכה שהרב אריא-ל יגיד מה פתאום, מחר בבוקר בבית המקדש
היום בבוקר בבית המקדש
*
כשיצאנו הלכנו קצת לפני הרב, כשמתישהו קולטים שהם קוראים לנו, יורדים א-לי'הם (ובכן, עולים, אבל טכנית יבש זה הי'ה מלמטה). רוצים שנבוא לסעודה - אממ - לא מפסקת אבל מהצד השני. לא נעים לומר כן, לא נעים לומר לא, החלטנו לבוא, יש להם נכדים מקסימים (כן ירבו), זוכים לשמוע את הרב מדבר על ענייני דיומא, ועל ההר והמקדש, תענוג, קדש קדשים, אחרי שעה בערך מברכים, הרב מברך בקול, וואי, תענוג.
***
(נוהל מעצר!)
ורוב תודות לשוטר הנחמד שהסכים לי להתפלל מנחה ווידוי בלי לומר כלום. בשער המזרח. למרות שכן העיר לי אח"כ, פעמיים, גם על התנועעות וגם על הליכה איטית מדי
*
נוהל ככר החורבה, סעודה מפסקת וכו
*
נכנסים למחכמה, שקט. משתחווים. כי מותר. תפילה זכה---
(שקט)
הרב נכנס. נעמדים. עובר בעזרת גברים, מתחיל להתמלא, נכנס א-לינו, אומר לי שלום וחוזר.
שנה טובה.
מתחילים ערבית, קשה לי להתפלל. יש קדושה באוויר, ואם כך בהר ביום רגיל, ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה. מלמטה צעקות וקריאות של ילדים, אבל, לא זה העניין.
שמע ישרא-ל. קדיש. שמונה עשרה. ווידוי.
יש פתח, אבל קטן, קטן מדי. מחכים. אחרי שמונה עשרה יוצאת החוצה, אי אפשר לשנות בהר כ"כ הרבה זמן. בטח הסיבה שהכהן הגדול הי'ה היחיד שממש הי'ה שם באופן קבוע היתה כי רק הוא יכל לעמוד בזה. אני, עכפ, לא.
(הרבנית פנתה א-לי ושא-לה האם אני זאת וכו. אישרתי. שא-לה איך הולך, עניתי, שנה טובה וגמח"ט.)
חוזרים. נעמדת מאחורה, הרב נשקף א-לי דרך המחיצה. כיפת המרכז שלו בולטת בין מצבור הכיפות הלבנות והנוטות - לגוון קרוב. מתישהו שם את הטלית, אבל עדיין, מזוהה למרחוק.
סוף תפילה, שיר היחוד, שיר הכבוד, מחכים שהרב יצא, שנעשה הקבלת פני רבו קצת, התגעגענו, מסתבר שאנחנו בכלל לא היחידים, לוקח עשרים דקות בערך עד שמסיים, נפגשים ממש ביציאה, ברכה לחתימה טובה, חיוך, ויוצאים. בדרך מדברים על הסוגיא האחרונה ביומא, טבילה בזמנה מצווה וכו, מקבילים לנידה, ברייתות אחרות, ראשונים, מה לא. הרב מסתכל אחורה עלינו ומחייך. ממשיכים לחצי סיבוש, נתקעים, מתפזרים, אני חוזרת להשלים ואח"כ עוד אחד ולשבת ללמוד קצת, שוב סיבוש, ולתפילת שחרית.
בשחרית, השיא הוא מוסף. שבו הרב יעלה חזן. אבל עד אז, השיא הוא הקריאה שלו את ההפטרה. אבל עד אז - השיא הוא התפילה בעצמה, המיקום, הרעש והשקט.
כל שחרית מסתכלת בשעון, מתלבטת האם לצאת להר או שנספיק בזמן לצהריים. מחליטה שלא, מקסימום נצא אבל אם לא לא קריטי. הרב מתחיל מוסף.
כל התפילה מדהימה. באמת. כשהרב שם אז יותר, וכשהוא חזן אז בכלל. ואז סדר העבודה, ואני לא רגילה לנוסח ולוקח לי רגע לקלוט שהגענו. ונשבים בקסם. היו כורעים, לא צריך מחיצה בינינו לרצפה. רק אנחנו ושמיים אי שם מולנו.
באמת מה נהדר כולם כבר בדמעות. יודעים מה מגיע אח"כ. לא מוכנים שיגיע.
תתן אחרית. אם בהתחלה חשבתי שמפעם לפעם ניצוצות ביינישיזם מתלקחים, הרי שעכשיו ברור שמדובר בעיקר במקדשיזם. מה שנקרא, לא ידעתי מה עצוב יותר, הקריאה הנרגשת היום או היבשה, יחסית, שנה שעברה.
ואיכשהו מתישהו נגמרת התפילה (רק השנה, הראשונה בה לא הייתי במניין אשכנזי, הבנתי על מה מדברים כשצוחקים על ההיום שלנו. מעולם לא שרנו ככה. אני בכלל טוענת שהן שרים אז אה יומא יומא יומא יו אה יומא וכו.) השעה שתיים ועשרה. עשרים דקות לנעילת ההר. מחליטים לרוץ, אולי יעלה בידינו. מגיעים, חג שמח, עולים לקצר. מקבלים אישור להמתין בשלשלת לקבוצה שבהר. ביציאה עושים קצת בעיות, אבל אף אחד לא נעצר סתם. שרים בהר תהא השעה הזאת. יוצאים, משתחווים בחוץ (עם חוצץ כמובן), מועפים תוך כדי הקדיש.
.. *
ואז עוברות להן שלושת רבעי השעה וכבר זמן למנחה. קשה לי להתפלל. אני עייפה מיומיים באפס שינה בערך, וכואב לי הראש. אבל זה זוטות לעומת זאת שהלב לא נפתח ולא נשבר. מחכה. מחכה.
מחליטה שלא יכול להגמר ככה, נעילה אורות ממש. מואזין מושתק בויעבור ד' על פניו. אורות אורות אורות, סוף סוף נשבר כבר, אפשר לבנות מחדש. לשנה הבאה בירושלים, ואני מחכה שהרב אריא-ל יגיד מה פתאום, מחר בבוקר בבית המקדש
היום בבוקר בבית המקדש
*
כשיצאנו הלכנו קצת לפני הרב, כשמתישהו קולטים שהם קוראים לנו, יורדים א-לי'הם (ובכן, עולים, אבל טכנית יבש זה הי'ה מלמטה). רוצים שנבוא לסעודה - אממ - לא מפסקת אבל מהצד השני. לא נעים לומר כן, לא נעים לומר לא, החלטנו לבוא, יש להם נכדים מקסימים (כן ירבו), זוכים לשמוע את הרב מדבר על ענייני דיומא, ועל ההר והמקדש, תענוג, קדש קדשים, אחרי שעה בערך מברכים, הרב מברך בקול, וואי, תענוג.
***
