אני יודעת שמשהו לא בסדר בי. יודעת.
זה לא הגיוני המצב הזה. כמה זמן זה כבר?חצי שנה,אני חושבת. חצי שנה שהמצב חמור.
אדיש.כבר לא אכפת לי מכלום.
ככ רציתי לעזוב את האולפנה,ואחר כך רציתי להישאר,ועכשיו בכלל לא אכפת לי.
לא אכפת לי מכלום. מהאולפנה.מהמשפחה.מהחברות.מהלימודים.ממני.כלום לא אכפת.
פשוט מלא שנאה.
ואפילו הדמעות לא יוצאות. משהו אטום,סגור.
אני צב.צבה.
סוחבת מעליי בית,גדול וכבד. שלא משנה כמה שיהיה כבד,הוא מחובר אליי.דברים שאי אפשר להסיר אותם,צריך פשוט להתמודד.
כולם כבר רואים שמשהו לא בסדר איתי.
כמה עצבים וכעס ושנאה ותסכול ומרירות באדם אחד.והכל בגלל ההדחקה הזאת.
זה באמת,באמת נכון. הלב הוא לא מחסן.וכמה שאתה חושב שאפשר לשמור בלב,אין,אין מה לעשות,בסוף זה מתפוצץ.ואני האדם האחרון שחשב שזה יקרה לו. וזה התפוצץ..וואו איזה פיצוץ.
אז,כל כך הדאיג אותי שמא אומר איזה מילה לא במקום,לשון הרע,הייתי בטוחה שמה הבעיה,פשוט שומרים בלב,לא נורא.
היום כבר לא אכפת לי.לא אכפת לי לדבר,לא אכפת לי להעליב,לצעוק,לצרוח. הכל הכל,לגמרי.אבל,אין למי.
כבר לא אכפת לי.יהיה מה שיהיה.
