אתחיל מהסוף: וואו. את יום כיפור אי אפשר לסכם בכמה מילים בודדות. הוא הרבה מעבר לזה. 
נחזור להתחלה. 
הכל התחיל לפני ארבע שנים. נכנסתי לרב ישראל אריאל בפעם הראשונה כדי לדבר איתו יחד עם כמה חברים על רעיון להקים את נוער המקדש. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי איתו. את הפעם הזו אנצור בליבי תמיד כנקודת מפנה משמעותית מאד בחיים שלי. דיברתי במשך שעות עם אדם, רב, שכל כולו בוער למקדש. קשה למצוא אנשים כאלה היום לצערנו. מאז, עם השנים הקשר שלי עם הרב התחזק וזכיתי ב"ה לשתף איתו ועם מכון המקדש פעולה בהרבה מאד פעילויות.
הפעילות למען המקדש והקשר עם הרב ישראל אריאל נטע בי את ההבנה וההשקפה הברורה של חיי מקדש. הבכי בתשעה באב אבל אי ההסתפקות בבכי. העשייה בפועל למען בנייתו היא המרכזית. תרגול ניסוך המים על המזבח, תרגול הקרבת קרבן פסח וכדו' רק השרישו בי את ההסתכלות על המציאות כ"עוד יום בלי מקדש" ועל צד החיוב "מה היו עושים היום בבית המקדש". ובמיוחד במועדים, אז עבודת המקדש הייתה מיוחדת יותר. 
עכשיו ליום כיפור: תפילת יום כיפור בשבילי זו תפילת מוסף. מו"ר הרב יהושע לובש בגדי לבן ומתחיל לעסוק בעבודת היום. אין לי רגע יותר מרגש מזה. התפילה כולה מיוחדת ומדהימה ואפשר היה לעסוק בהרבה מאד קטעים בה. אבל הרגע שלי הוא כמובן סדר עבודת כהן גדול. 
הייתי רוצה לתאר לכם איך מרגישה הקריאה במחזור את סדר העבודה, ולדמיין, לראות עד כמה שאפשר את הכל קורה במציאות. בית מקדש אין לנו היום, אבל מכון המקדש וכלי מקדש יש. הר הבית קיים גם הוא. בתור מי שעלה להר בית ה' לא פעם ובתור מי שהיה בהרבה מאד סיורים במכון המקדש, קצת קל לי לדמיין את הכהן הגדול מקדש ידיו ורגליו בכיור ומתהלך בקודש עם הקטורת ואפילו בקודש הקודשים. אמנם מלהרגיש כך אני רחוק, אבל משהו ממראה עיניים זכיתי לראות. 
סדר עבודת כהן גדול ביום הכיפורים הוא סרט שהוקרן בעבר אבל גם סרט שיוקרן בעתיד. לא סרט. הצגה חיה. מציאות של ממש! ועל זה השמחה הגדולה וההתרגשות, אבל גם העצב והכאב העמוקים. 
הכהן הגדול שבבית המדרש, לבוש בבגדי לבן ממש חי כל מילה ומעביר אותה אלינו. כך אני מרגיש. 
"אמת מה נהדר היה כהן גדול בצאתו מבית קדשי הקודשים בשלום בלי פגע"! כולם רוקדים ושמחים ואני לא מסוגל. אמנם המתח נשבר, הכהן הגדול יצא בשלום וכיפר על עם ישראל כולו, ויום טוב עשו לו, אבל מראה הר ציון ששמם שועלים הלכו בו גם הוא קיים. ריקוד ובכי יחד. 
ואז, אחרי כל התהליך הארוך הזה, השהייה במחיצת הכהן הגדול בעת עבודתו ביום הכיפורים, מגיעה התפילה על העתיד.

"תתן אחרית לעמך, תשיב מקדש לתוכינו.
תרומם הר מרום הרים, תקומם קרן גדועה.
תצהיר מחשכי איווי, תפאר יושבת בדד.
תעטה בה מלוכה לבדך, תסיר חרפה מעיר.
תנער זדים מזבולך, תמציא צדקה לעדתך.
תלבב את רעייתך, תכרות לה ברית חדשה.
תיקר נפשה בעיניך, תטהרנה במים טהורים.
תחנה בעיר חנה דוד, תזקוף קומת תמרה.
תודיע לכל אהבתנו, תהלך בקרב מחנותינו.
תדרוש גאולה לגלותנו, תגלה קץ לקנותנו.
תבוא מהרה לרחמנו, תאמירנו לך ונאמירך לנו"

.וואו. המילים הנוקבות המבקשות את כל מה שאנחנו צריכים ולא כלום יותר מזה מהדהדות בי עד עכשיו. 
עד לפני דקה - הכהן הגדול עובד בבית המקדש. עכשיו - תשיב מקדש לתוכינו. אי אפשר לתאר את החוויה באותם הרגעים. 
עשה למענך אם לא למענינו!!! 
וואו. את יום כיפור אי אפשר לסכם בכמה מילים בודדות. הוא הרבה מעבר לזה.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול