רק הבטחת הרוח כי הגשם בעתו
עוד יחונן את עפרה בתם תשרי
לקום, ולראות את השמיים, עוברים בין ורוד לכחול, והעננים שמכסים אותם, מלאים במים, שזה חיים. מלאים בתקווה.
ולתת לזמן להישרף. קוביה הונגרית, מסל"ש, פלאפון, ועוד זמן. ועוד זמן. ועוד זמן.
בערב חג הבנתי כמה אני לא רוצה שככה החיים שלי יראו, כמה אני כבר רחוקה מכל זה. כן. הכי מגוחך בעולם להחליט כזה דבר רגע לפני יו"כ. אבל סופית, לפחות מול עצמי, אני יודעת מה הכיוון. וזו התחלה טובה.
טרמפ תוך דקה. הדבר היחיד שהיה טוב ביום הזה.
לחזור, להחליף חולצה ולהתקפל בתוך ערימת השמיכות, מתחת לפוך, ולמי אכפת כמה חם בחוץ? לטבוע בתוך השמיכות העבות, ולנסות להתכווץ, להיות כמה שיותר קטנה ולתפוס כמה שפחות מקום. ולתת לזה להרגיע אותך, קצת קצת.
ושוב. לתת לזמן לעבור, בלי לשים לב. נשרף לו עוד יום. רק בשלב הזה, עם דמעות. שגורמות לו להישרף לאט מדי. ועדין, מהיר מדי. רע לי מהבלגן הזה, נמאס לי ממנו. ועכשיו עוד שבועיים בלי סיכוי אפילו לדעת מה ואיך זה קרה. פשוט רע. שיגמר כבר הסיפור הזה. הוא יותר מדי זמן.
(ויש במוצאי חג מפגש כיתה, ומצאתי את עצמי מתלבטת אם ללכת רק כי אין לי כוח שישאלו מה קורה איתי ואיך הולך.)
ולשבת על החלון, הכי קרוב שיש לשמיים. ארבע קומות מתחתי הסוכה כבר חצי עומדת, החלונות של הבניין ליד סגורים. זה מעניין. אף פעם לא ראיתי אותם ככה, מכוניות נוסעות על הכביש הראשי, נראות כמו פסי אור. ולכתוב הכל, רק כדי להפסיק לחשוב. אוף. לא. תפסיקי עכשיו!
טוב הפסקתי.
וכבר פחות חם, וההבטחה הזו ברוח, לזה שעוד ירד כאן גשם שוב, שהחיים עוד יתחדשו מתישהו, היא מה שגורם לזה להיות אפשרי. זה יקרה, יום אחד.
אולי.
לא בכל שנה יורד הגשם בתם תשרי.
