בכלל מאז הלידה (תינוק אחד, בן כמה חודשים) אני מרגישה שאני לא מכירה אותו בכלל. הוא כל כך מרושע כלפיי, כל כך חסר התחשבות. אני מרגישה שהוא בן אדם אחר מזה שהתחתנתי איתו.
לא ברור לי למה כל הרוע יוצא ממנו דווקא עכשיו, כשהכל כל כך רגיש. הוא ממש לא מתחשב כלפיי, נניח לא דואג בכלל שאוכל ושאנוח (ואני מניקה הנקה מלאה, כולל לקום בלילה ולקום לפניו בבוקר כדי להניק וללכת לעבודה ולשאוב בעבודה ולצאת מוקדם מהעבודה כדי להוציא מהמעון. מה שאומר שאני מותשת באופן תמידי וכמעט כל יום קורסת אחרי שמרדימה את התינוק בלי לאכול כלום כלום כלום מהצהריים). הוא רק מתחשבן איתי כל היום על שטויות וכמה הוא עושה וכמה אני וכמה הוא מסכן ועייף (כשהוא אף פעם לא קם לתינוק בלילה! כי אני מניקה, אז "אין לו למה לקום". וגם בבית בוודאות אני עושה יותר ממנו). הוא כל כך שונה מאיך שהוא היה פעם... הוא הפך להיות ממש בן אדם אחר.
אני יודעת שמדברים על משבר הילד הראשון, אבל אצלנו זה נראה לי יותר חמור (למרות שאולי בעצם כולם יגידו את זה...).
מבחינתי סיימתי. לא רוצה בכלל להתפייס איתו (וגם הוא לא נראה בכיוון של להתפייס איתי בכלל, ואני לגמרי רואה איך הוא יעשה לי דווקא עכשיו ויגיע בכוונה מאוחר הביתה כדי שיהיה לי קשה יותר עם הילד. הוא לא מבין שהוא פוגע יותר בילד מאשר בי). אני לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות איתו, ובטח שלא להביא איתו עוד ילדים. מצידי להתגרש.
ואני כועסת על עצמי שלא עשיתי את זה קודם ועכשיו יש ילד ומה הוא אשם מסכן.
ממש לא רואה דרך לצאת מהמצב הזה. אני אפילו כבר לא כועסת עליו. יותר מאוכזבת. וקצת עצובה כי לדעתי הנישואין שלי הסתיימו והילד שלי יגדל במשפחה מפורקת.
(במיוחד שתכננתי להיניק שנתיים לפחות, אבל הקטנה הנוכחית וגם זו שלפניה לא השתתפו איתי ברצון הזה
)