בערב ראש השנה, בשעת ערב, נפגשו שני מקובלים ירושלמים בעיר העתיקה. שואל ר' חיים : "ר' צבי לאן אתה ממהר כל כך ? ומה האבן הזאת שאתה נושא מתחת למעילך ?"
עונה לו ר' צבי : "ר' חיים, אתה הרי יודע את מנהגי. כמו בכל שנה ברגעים האחרונים של השנה החולפת, הולך אני לבית העולם לקבור את השנה החולפת, ואבן זו היא מצבה לשנה שחלפה. אני חורט בה אותיות פ.נ. ומוסיף פה נקברה שנה פלונית. כך אני נוהג תמיד. ואתה ר' חיים, לאן אתה ממהר ?

עונה לו ר' חיים : "ר' צבי ר' צבי... אתה הרי יודע את מנהגי... אני הולך כמו בכל שנה להניח אבן יסוד לבניין חדש של השנה החדשה. בניין ענק בן שלוש מאות שישים וחמש קומות. והיום אני מניח את אבן הפינה....'.
אומר ר' צבי : "ואיפה האבן שלך ר' חיים ?"

אומר ר' חיים : "אינך יודע ? הרי חמשת אלפים שבע מאות שלושים וחמש שנים הולך אני אחריך לבית העולם. ובשעה שאתה מניח את אבן המצבה לשנה החולפת . בא אני אחריך, לוקח את האבן שלך והופך אותה על פניה. גם אני חורט עליה שתי אותיות פ.נ. ומוסיף : פה נבנה שנה פלונית".

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול