אמנם אוהק זה גם לא הנזיר, זה יצירה של הרב ממש רק "מסתמא יהיה כתוב על הכריכה בעריכת"
אבל הרי כל המטרה היתה לחשוב את המה. השיטה. הקיימת כבר.
כך הנזיר בהקדמה.
ולכן המשפט המצוטט של הרב כל-כך משמעותי, ולכן הנזיר כתב אותו לעצמו ביומן (טוב, הוא כתב אותו כי זה מה שהרב אמר לו כשהם נפגשו בפעם האחרונה, אבל לכן זה מה שהרב אמר כשהם נפגשו בפעם האחרונה), כי הוא כן נותן איזשהו מקום לעורך. וזה חידוש.
(בשונה מלא משנה), וכנאמן למקור (בשונה מגם לא משנה).
היו סך הכל הרבה מאוד אנשים שעסקו בכתבים בחיי הרב, מה שיצא יצא על ידי אלו שעמדו בקריטריונים הנ"ל.
כמובן שאין בדברים שום כוונה לזלזל בקדוש ישראל, רק להעדיף להביא ביום הזה לסוכה את קול הנבואה
גם אם לא הרבה יותר ממשהו
זה דורש לשבת ולהקשיב.
ולהקשיב זה אולי הדבר שאני יותר גרוע בו מלשבת, כי אם אני קורא תוך כדי אני מסוגל לשבת, אבל בלהקשיב זה לא עוזר...
יש מצב שאני אעבור עליו.
בינתיים מסתפקים בתורת הרב שלו
כל הצעירים מתחתנים
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
