ציפיה.

זה השם שבו קראו לי הורי.

לי-הבת הראשונה לאחר תשעה בנים.

הבת שאליה כה ציפו.

או הנה נגענו בבעיה-"כה ציפו".

כמה ציפיות היו להם ממני.

הבת שתכניס קצת ורוד לבית שאותו ממלא הצבע הכחול.

הבת שתהיה הגאווה של הבית,

הדוגמה לאחיות שעוד יבואו אחריה בע"ה,

הבת לתפארת, החכמה, הנבונה, הצנועה, הרגישה,

הצדיקה, היראת שמיים, העדינה, האהובה, החברמנית,

בקיצור הבת המושלמת.

כיום, 15 שנים לאחר הפצעתי לעולם אני תוהה...

תוהה האם אני תואמת לכל הציפיות?

         האם  אני מושא הגאווה של הורי?

         האם אני אותה בת לתפארת

                                     החכמה

                                     הנבונה

                                     הצנועה

                                     הרגישה

                                     הצדיקה

                                     היראת שמיים

                                     העדינה

                                     האהובה

                                     החברמנית?

       האם אני אותה בת מושלמת??

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול