הממ, אולי חברה לא משהו, כללית הרמבם אומר שלא יכול להגיד בתור טיעון בשמיים "זה בגלל החברה" כי הוא צריך למצוא חברה אחרת.
אבל, את צעירה, אז זה יותר מסובך ואולי אפילו לא פרקטי,

הממ לכאורה צריך למצוא איזון.

אני חושבת שזה לא אמור לסתור בכלל, 

להפך- יש קשר חזק מאוד בין הקשר שלנו עם ד' לקשר שלנו עם הסביבה (ובין היתר עם עצמנו)

בפסקה של הרב קוק באורות הקודש יש בסוף משפט: "וכיוון שאין אני, אין הוא וקל וחומר שאין אתה"

הרב אומר דבר נפלא: אם אדם לא יודע את העצמיות שלו אז ממילא הוא לא יודע את ד' וקל וחומר שהוא לא מכיר בסביבה.

שיהיה יותר מובן:

אני- העצמיות שלי

הוא- ד'

אתה- האדם שמולי, בעצם החיבור בין אנשים.

(זה כביכול בפשט)

ואז ראיתי על זה פירוש מתוק מדבש באמת:

מה בעצם מקשר בין האני לאתה, בעצם ביני לבין האנשים שסביבי?

ניקח למשל בעל ואישה. מה מקשר בין 2 צדדים כל כך שונים במהותם וטבעם?

התשובה היא- הצד השלישי. זאת אומרת ד'.

ההבנה ששניהם אחד, ששניהם מחוברים לאותו מקור, לד'.

רק כשיש בחינת "הוא" אפשר להגיע ל"אתה"

ויותר עמוק מזה: כיוון ששניהם מגלים את ה"הוא" יחד ולכן ה"אתה" שבהם מתחבר.

וזה מתחבר לי למה שהרמב"ם מכנה: חבר המעלה.

חברי מעלה נמצאים בעמדה נפשית כזאת ששניהם צועדים יחד אל אותה המטרה- הטוב.

עובדים יחד את ד', מתקדמים,מצמיחים אחד את השני.- זו חברות עמוקה ואמיתית באמת.

אולי לא עניתי לשאלתך באופן ישיר אבל אם מתעמקים מוצאים תשובה בדבר הנ"ל.

ולסיכום: המעלה הגדולה זה לעבוד את ד' יחד ובכלל יש עניין גדול בחבורה לעבודת ד'!

ולעניות דעתי צריך למצוא את הדיוק והחיבור בין עבודת ד' וההתקדמות האישית-רוחנית שלך 

לבין החיים החברתיים שלך. שניהם צריכים לבוא יחד, שניהם מוסיפים זה לזה ומשלימים זה את זה.

נראה לי שבכללי הגישה הבריאה לחיים(ברוב הדברים) זה האיזון והשילוב.

זה לא או עבודת ד' או קשרים חברתיים. זה גם וגם, ושזה נעשה בחכמה זה מוסיף לתחום השני, ז"א:

עבודת ד' מוסיפה לחיי החברה שלנו ובעצם היא מה ש'מדביקה' אותם

והקשרים החברתיים מביאים בריאות נפשית בעבודת ד'. ומתוך החברות אפשר לגדול ולהבנות יחד בכל התחומים.

מקווה שהצלחתי קצת לברר. אם יש לך עוד שאלות/תהיות- מוזמנת לשתף כמובן

שלום בנצי 👋)