הייתי בתחנה כשהיא ירדה מהאוטובוס. זקט עור שחור, חולצה דקה מתחת, חצאית קצרה שחורה ועיניים עייפות מאופרות בשחור.
כל הלילה היא הייתה בירושלים. לא של זהב, לא של אור. היא אמרה שהיה קר, וקיוויתי שזה רק בגלל הרוחות המטורפות של שם, ושבפנים לא שחור. ולא ריק, מדי. כמה שאהבתי אותה באותו רגע
היא הלכה, ושמתי אוזנייה אחת. היא ראתה את אמא שלה, אז הם דיברו רגע, והיא סגרה עוד כפתור בזקט, הם התחבקו, והיא הלכה.
לחצתי על פליי
בין קודש לחול אני חי
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
