גדלנו. התבגרנו. אנחנו כבר שנה לא בישיבה.

שש שנים זה היה הבית. שם התעצבנו. שם התחתנו. שם למדנו להסתכל על החיים אחרת.

ובסוף עוזבים. צריך לכלכל את הבית. צריך להתחיל אקדמיה.
צריך לעבור דירה.

לרגע לא נתתי לעצמי לשכוח.
כבר כשעזבתי ידעתי מה הולך להיות. פחדתי מזה פחד מוות. שיחנ"שתי עם הר"מ שלי. עם החברותות. עם כל אדם שני. איך עושים את המעבר הזה בשלום. בלי להתרגל למציאות של העולם הזה. בלי לוותר. בלי להזדקן או להתייאש לרגע.
זה לא פשוט. קל מאוד להתייאש. לשכנע את עצמך שפספסת את ההזדמנות. שאם בישיבה לא הצלחת לשנות את עצמך, אז עכשיו -כשהסביבה לא מאפשרת תהליכים נפשיים ארוכים- יהיה לך הרבה יותר קשה להשתנות, אם בכלל.

ומגיעים החגים. ונמצאים אצל ההורים. שלי, של אשתי, זה לא משנה. וכבר לא מתפללים שעות בימים הנוראים. ולא צועקים "הושענא" אחרי לילה שלם מלא לימוד וגעגועים. ולא רוקדים בכל העיר עד כאב אצבעותיי כפות רגליי.

סתם מנסים. אולי. לוקחים איזה ספר לנסיעות. אבל הוא נשאר בתיק מיותם כל החג.
לא מצליחים ללמוד כי אין עם מי.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

"לילה טוב" האמת.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול