גדלנו. התבגרנו. אנחנו כבר שנה לא בישיבה.
שש שנים זה היה הבית. שם התעצבנו. שם התחתנו. שם למדנו להסתכל על החיים אחרת.
ובסוף עוזבים. צריך לכלכל את הבית. צריך להתחיל אקדמיה.
צריך לעבור דירה.
לרגע לא נתתי לעצמי לשכוח.
כבר כשעזבתי ידעתי מה הולך להיות. פחדתי מזה פחד מוות. שיחנ"שתי עם הר"מ שלי. עם החברותות. עם כל אדם שני. איך עושים את המעבר הזה בשלום. בלי להתרגל למציאות של העולם הזה. בלי לוותר. בלי להזדקן או להתייאש לרגע.
זה לא פשוט. קל מאוד להתייאש. לשכנע את עצמך שפספסת את ההזדמנות. שאם בישיבה לא הצלחת לשנות את עצמך, אז עכשיו -כשהסביבה לא מאפשרת תהליכים נפשיים ארוכים- יהיה לך הרבה יותר קשה להשתנות, אם בכלל.
ומגיעים החגים. ונמצאים אצל ההורים. שלי, של אשתי, זה לא משנה. וכבר לא מתפללים שעות בימים הנוראים. ולא צועקים "הושענא" אחרי לילה שלם מלא לימוד וגעגועים. ולא רוקדים בכל העיר עד כאב אצבעותיי כפות רגליי.
סתם מנסים. אולי. לוקחים איזה ספר לנסיעות. אבל הוא נשאר בתיק מיותם כל החג.
לא מצליחים ללמוד כי אין עם מי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
"לילה טוב" האמת.
