הייתי עומדת על הרגליים עד שש בבוקר
הידיים אדומות ממחיאות מונוטוניות, אני מוצאת כפיים בלי הפסקה, בלי לחשוב
חברות טובות ואהובות מקיפות אותי, בגשם השוטף
הכי זכורים לי
הפרצוף של פיי, אדום מהקור, קפוצ'ון וצעיף ומה לא, והיא מחייכת ומוחאת כפיים
ועוד שלא אכתוב כאן
ובנות על באקסים שמסתכלות על בנים פוי
כל אחת מסתכלת על החתן שלה
קשה להתרכז ולמקד את המבט בתוך כל ההמון, שחור לבן מעורבב וקופץ באור הצהבהב החלוש
השירים הצורמניים בקולו החורקני והמצונן של הזמר הנצחי
אני, נמאס לי לעמוד מאחור, משתחלת קדימה וזה קשה
נעמדת צמוד צמוד למעקה הקפוא והלח
מאחורי יוכבד מוצאת כפיים בהתלהבות
אני גם

והעיניים שלי מחפשות תמיד
ולפעמים אני מוצאת
התנהגויות יפות ומתוקות של אנשים צדיקים

למשל בחור שסחב מיוטיקה את אחיו על כיסא גלגלים אל מרכז הריקודים
והוא ועוד חברים מרימים אותו לאוויר והוא שמח והחיוך מחמם את הלב בלילה הקר
לא ידעתי אז אבל מסתבר שהוא יהיה בעלי בעתיד

ואז בשש בדיוק המוזיקה גוועת
אחרוני הקופצניים מרקדים ליד ניידות המשטרה במן מחאה מוזיקלית
השחר הזורח
לא רוצה שזה ייגמר

כולם הולכים לתפוס תנומה לפני תפילה שחרית
רוקדים עד אור הבוקר

בגשם, בקור, ברוח, בצפיפות

ובהושענא רבה השמחה מהולה בצער נוראי
כי הכל נגמר
השמחה
מה שאספנו
עם זה נישאר לכל השנה, מעכשיו.

בשעה 12 ארבעים אנשים כבר מתחילים לזוז
צריכים לתפוס מקום
חייבים
להיות קרובים

רבע לאחת
ההתלבטות נוראית
חמישה לאחת.

המוזיקה נודמת

וכולם מתחילים לרוץ.

סוף יחי תחילת פרק א'
אני בספסל בסוף החדר הראשון
האוויר חמים אבל סילונות אוויר קפואים דקיקים מבליחים מידי פעם, מצדיקים להשאיר עלי את הסוודר
סידור ענק נפתח בתהילים
מתחתיו עוד סידורים

ובפרק ל''ח אני נרדמת שעונה על הסידור

מה טובו אוהליך יעקב

הצחקתם אותי...