אחרי הרבה זמן נשכבתי על הדשא.
תולשת פסים ירוקים כאלה, וזורקת. לועסת ויורקת.
אחרי הרבה זמן הרגשתי שהוא סוף סוף נעצר. הזמן.
ואני מתחילה להרגיש, גם קצת את עצמי. לא עוד מחול מטורף.
וחשבתי עליך.
כאילו ברגע שהתקרבתי קצת לעצמי פתאום הגעת, כמו חומה ביני לביני, שניה, קודם תסתכלי עלי.
היית צריכה להזיז תראש, להסתובב, לעצום עיניים, לשים עליהן מסקינטייפ. לעקור אותן.
רק לא להסתכל עליך.
כי עיוורת אותי.
היית לי שם. סלע כזה. שחור ענק. דוקר. מאיים.
ויציב.
יותר מהכל היית יציב וזה מה שגרם לי להשען עליך עד בלי די, עד בלי כל. להישען.
והידיים שלך שתמכו בי היו מחוספסות וקשות וכואבות והן לא שאלו רשות אף פעם ובכל זאת, חזרתי אליהן כל פעם מחדש.
כל פעם מחדש היית אומר שתמכור אותי ברגע שתמצא קונה שישלם מספיק בשביל שתקנה אופנוע ובכל זאת, חזרתי. למדורה הזאתי החמה הרותחת השורפת שצלינו עליה מרשמלו, לא נו, לא בשר. למי יש כסף לבזבז עלייך. עלייך.
המרשמלו היה נמס לי בפה והלב בחזה.
כולי עיסה מעורבלת ודביקה וקשה. כמו דייסה של תינוק שנשארה על השיש והתייבשה והעלתה עובש.
עובש. מעופש ומסריח וירוק.
ופתאום אחרי הרבה זמן, נזכרתי בו. בעובש.
והיה לו טעם מתוק, לא כמו אז.
עצמתי עיניים והרגשתי את המתיקות הזאת מתמוססת לי בלשון והיה לזה טעם של כל החלומות ביחד. של כל היופי בעולם.
הדשא של השכן תמיד ירוק יותר אמר איש חכם.