ולא, אני לא נותנת להן לצאת. אני חוסמת כמה שאני יכולה, כדי לא לתת לדברים להשתחרר.
מחר אולי נהיה איתו.
אני צריכה חיבוק שיעטוף אותי ויבטיח לי שיש לי בשביל מה להישאר. אני חייבת את זה.
אני לא רוצה להתפרק לו אני לא רוצה. אני מםחדת להבהיל.
הכל חונק לי, אני חייבת לעשות משהו. אני רוצה ירושלים עכשיו ולאבד את עצמי.
יש אותו ואת גרעין דביר 
,
מה שזה לא יהיה בכלל...
זה לא אמיתי,
זה חיצוני לך,
תאמיני בטוב שלך,
הוא באמת אמיתי,
ודווקא בימים האלו,
של אלול,
לפני ר"ה,
זה הזמן שבאמת אפשר לתקן הכל,
ולגדול,
ולהשתפר,
ולצמוח.
אבל סליחה. אפסיק בלנ"ד להגיב פה מעכשיו..
לפעמים זה מעצבן להתחשב באנשים אחרים.
לפעמים מעצבן שככה זה מתנהל.
