א.

פתאום הבנתי שאני לא אוהב חריף בפלאפל. זו לא תובנה מאוד גדולה, אבל זה היה מקום מפתיע לפגוש בו את עצמי. ככה יצא שבמשמרת האחרונה לפני החג קניתי פלאפל מול הרכבת. כשיצאתי לעבודה אשתי שאלה אותי למה אני לא לוקח אוכל. אמרתי לה שיהיה בסדר. אתה תהיה רעב, היא אמרה. האמת היא שסתם לא היה לי כוח להכין.
כשהתחלתי לעבוד פה, המוכר ראה אותי ושאל, אתה חדש פה, נכון? זהו, בגלל זה לא זיהיתי. יופי, ברוך הבא, תבוא אליי כשאתה רעב, נעשה לך הנחה. אז הלכתי, אבל הוא לא זיהה אותי ולא קיבלתי הנחה. שילמתי 18 שקלים באשראי (אני משתדל לשלם במזומן, אבל לא היה לי) וחזרתי לבניין לאכול. וככה, לקראת הסוף של הפיתה, אמרתי לעצמי וואו, חריף. הבנתי פתאום שזה לא טעים לי.

ב.

פגשתי חבר ברכבת, שלמד איתי בישיבה. לא קשוח שם באבטחה, הוא שאל, ואמרתי שכן. זה לא השעמום או העמידה על הרגליים, שניהם דווקא בסדר, זה פשוט שאתה נהיה שקוף. בישיבה אתה לא מרגיש שקוף, אפילו בצבא אתה לא לגמרי שקוף, אבל בעולם הגדול הזה אתה בסך הכל עובד קבלן ואתה לא מעניין אף אחד. בהתחלה אהבתי את זה, דהיינו שאני לא מעניין אף אחד, כי כל המשקל של החשיבות העצמית פתאום נפל מעליי, יש בזה הקלה עצומה, להרגיש פשוט ותמים, לא לפחד לטעות או להיראות טיפש או מגמגם, כי זה לא מעניין אף אחד. וזהו, אחרי חודש בערך זה כבר התחיל להכביד עליי שכל העולם הזה בנוי על אנשים שלא אכפת להם אחד מהשני. מה אני מתפייט, שלכל האנשים האלה לא אכפת ממני.

ג.

אתה יודע שמיצית את מקום העבודה כשאתה מחכה שיקראו לך למילואים. האמת היא שמהשחרור לא קראו לי, אבל זה יכול להיות נחמד אם יזכרו בי פתאום. אם המילואים יהיו ארוכים אני אפילו אוכל להרוויח נקודות זכות לתואר.

ד.

יש פה מדפסת, זרוקה כבר שבועיים בחניון. היא עובדת, בוודאות. הביאו מדפסות חדשות לכל המשרדים, ואת הישנות נותנים לבתי ספר וחלק מהעובדים מצליחים להעלים כמה הביתה. חוץ מהעובד שניסה להעלים את זאת, היא הייתה כבדה מדי, הוא ויתר עליה בדרך לרכב ועכשיו היא מונחת על שפת החניון. מאז שעתיים בכל יום במשך שבועיים אני מביט בה והיא מביטה בה. ההורים של אשתי מורים, ויש להם יום נישואין... מעניין.

ה.

אין אף אחד בחניון בשעות האלה. אנשים לא באים לחנות ולא לצאת מהחניה. רק רעש של מכונות, מזגנים ואני. לפעמים נשמע קול ברזל שנופל מאיפשהו וצעדים. זה היה מפחיד בהתחלה, אבל זה עבר. אני יושב כאן על כסא די נוח ויכול לכתוב קצת. אני כבר לא נרתע מדברים שחששתי מהם פעם. לא לקוחות מתפרעים, לא שיכורים, לא. הדבר היחיד שהוא מפחיד באמת אלה הקולות שבראש.

ו.

אני עובדת פה.
אפשר לראות כרטיס?
זה בסדר, אני עובדת פה.
ואפשר. לראות. כרטיס?
יואו, רגע, הנה. טוב? אפשר להיכנס?
לכי. כן, אדוני, לאן אתה?
זה בסדר, אני עובד פה.
אפשר לראות כרטיס.
זה בסדר, אני עובד פה.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?