הרמ לשעבר בזמן האחרון התחיל כביכול להיענות אלי, זא אני מאוד אוהב אותו, משער שזה ברור מכל השרשורים שלי כאן עליו, 
ו לא יודע, הוא התחיל להחזיר חזרה ברמה יותר גבוהה ממה שאני רגיל לקבל ממנו,

הוא קרא לי לשבת לידו בביקור אצלו בסוכה, הוא ביקש שאני אגיד את השאלה שלי לכולם, שם עלי את היד הרבה פעמים,
התקשרתי אליו לשאול אותו אם הוא נמצא באישזשהו מקום, הוא שאל מה שלומי, איפה הייתי בשבת, איך הגעתי כל כך מהר,
הממ ועוד, ברוך ד', חבר שלי שם לב לזה, הוא קצת צוחק עליי, אבל בקטע טוב,
אה ו הממ, כשאני מתפלל איתו בשבת אני הולך אליו בברכת כהנים, גאעדלאס, הוא זה שהזמין בפעם הראשונה אני פשוט עושה המשך.

יש לי הסבר אולי למה, א אולי כי אני גם קצת הגברתי, ב הלכתי אליו לפני יום כיפור שאלתי אותו הרבה שאלות ואז בסוף היה לי כזה הבזק, ביקשתי לתת לו את השם שלי לתפילה, הוא הסכים, ושאל על מה אני רוצה שיתפלל, לא חשבתי כל כך רחוק, להגיד לו "זיווג הגון" התפדחתי, אז אמרתי לו "שאני אלמד טוב", הוא שאל אם אני רוצה רק ביום כיפור או כל השנה, אז אמרתי לו כל השנה, כמעט התפחלצתי שם מאושר, מזל שעשיתי את זה אחרי ששאלתי את כל השאלות.

פףף אני מכור לרבנים.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול