הבכי הוא התגובה הראשונית לצער. הוא מגיע ללא שום מחשבה או תכנון. פשוט קורה. מעלת הבכי, יש בה מעלה, אבל לעומת האחרות היא נמוכה.
השתיקה לעומת זאת היא צעד מחשבתי. כדי לשתוק בעקבות הצער העמוק צריך להעמיק יותר בצער, להתבגר יותר ולהחליט לשתוק ולא להוציא החוצה. כיוון שיש פה יותר שליטה עצמית וכיוון שהדבר פנימי יותר ופחות יוצא כלפי חוץ, הוא במדרגה גבוהה יותר. אבל מדרגת האדם בשתיקה היא נמוכה יותר לעומת מדרגת האדם ההופך את הצער לניגון. השתיקה, למרות שהיא לא משהו שיוצא החוצה, היא נמצאת בפנים כמילים. אני שותק במילים.
הניגון, אף על פי שהוא משהו כלפי חוץ ומלובש בניגון, הוא עליון וגבוה יותר מהכל. כדי להפוך את הצער לניגון דרושה הבנה ושליטה עצמית, והבנה שהשתיקה היא אמנם תגובה מושכלת מהרגש, אבל היא עדיין עצורה יותר ולא מבטאת לגמרי את הצער העמוק ואת העומק שבצער. הניגון לעומת זאת היא תגובה כלפי חוץ, אבל היא לא תגובה ראשונית אלא תגובה לאחר תהליך ומהפך בתוך הנפש.
להפוך את הצער לניגון היא מדרגה גבוהה והלוואי ונזכה לה.
וכל מי שקרא ואולי רצה להבין...
זה ההסבר לפי הבנתי הדלה והריקה... מן הסתם יש פה עוד המון מה להעמיק ולהבין...
- לקראת נישואין וזוגיות