אני לא מבין,
אוף,
אח שלי, החביב, 
סיים צבא, 
יש לו סיוטים, מהצבא,
הוא בדיכאון קליני כבר יותר משבועיים,
אני לא יכול להיות הלא בוגר בבית, אני חייב להיות כתף גם בשביל ההורים שכל כך עוזרים לו,
אמא לא אמורה לבוא אליי ולבקש חיבוק,
זה קשה לי, יש בבית אוירת נכאים, ויחד עם זאת כל הזמן מנסים לשנות אותה,
כל הזמן יש שירים, יותר מבדרך כלל, בעע,
ולא בהכרח דתיים, ושירת נשים, ו עוד פעם ועוד פעם לכוון לא להינות ולבקש להעביר שיר, אבל כמה אפשר, ושירים שבעוונותי אהבתי פעם, קשה לכוון לא להינות, מצליחים, אבל קשה,
ו אין לי תמיכה בעצמי, לא עשיתי כלום בחופש לא בבית,
כי לכל מקום חייבים ללכת איתו, ולא בא לי להיות איתו במגע,
וכל הזמן צריך להיזהר שלא יפגע,
והוא לא כל כך מתייחס לדת, אני לא שופט אותו, הוא במצב ממש קשה, אבל, 
אוף.

|סופריקה|
יהיה בסדר בעזרת ד', ברוך ד'.

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול