הי'ה שיעור ספורט, בחמש, (וואו שכחתי עד כמה אני בכושר כשטוב לי, סיימתי בערך רבע שעה לפני מי שאחרי, חברה שלי צחקה איתי שאם כך או שהתארסתי או שבעלי התארס, המורה שהיתה ליד לא הבינה, מילא) הי'ה לי חם, אממ, הגוף שלי עדיין חם
אין סיכוי שנדבקתי מהם, לכאורה, חוץ מזה, הייתי חולה לפני שבוע, אי אפשי
(כל העצבונות שבעולם באים רק מפני שאין אדם רוצה את רצון ד' יתברך הבורא יתברך באמת)
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
