מוצ"ש,

אחרי שבת של כמה משפחות מהשכונה בבית אל,

נעמדים כולם לתמונה.

הנוער על כיסאות מלפני וילון.

צפוףףף,ופתאום החצי שורה לפני מאבדת שיוי משקל,ונשענת עלי.

אני מאבדת אותו גם,ומשתדלת מאוד שלא להחזיק בחברה שמאחורי,

ומנסה לתפוס משו או להשאר יציבה.

אלוקים!!רק לא ליפול כולנו!!!

הוילון לא מצליח להיתפס לי בידים,

וסחרחורת ואני מרגישה איך אני נופלת,

בשניה המרפק שלי זז אחורה כדי לספוג את המכה במקום המפרקת,

ואאוץ'

אני והחברה מוצאות את עצמנו כמו צבים על הגב,היא עם כסא עליה,

ואני צוחקת כמו לא יודעת מה.

המרפק שלי כאב,ועדין כואב,וגם הצואר והכתפיים,

ספגנו חתיכת מכה.

היא קיבלה מכה בראש,

כולם נלחצו.

היא רק נכנסה למצב כפית.

קיצור...

אני מקווה שכואב לה פחות ממה שכואב לי...

הדחקתי את הכאב,

קמתי, ניסיתי לנפנף ת'אנשים מלבהות בילדה,

כי בכל זאת....מבט יותר מציק ממכה כזותי.

קיצור...

ורק עכשיו המרפק מתחיל לכאוב באמת

 

 

 

(בינייש)

בס"ד

שלום בנצי 👋)