שכל לפעם צריכה לשאול
זה כשר?🤓🤓🤓
ברוך ה' הבייבי ישן כאן לידי. מסתכלת ולא מאמינה שהחיים השתנו בצורה כל כך משמעותית ועד לפני שמונה ימים הוא היה בתוכי ולא הכרתי את הדבר המופלא הזה.
אז לידה שניה, בבית ילד בן שנתיים.
כל ההריון התפללתי ללידה טבעית בגלל שאת הגדול ילדתי בשבוע 42 עם זרוז, ובעצם לא חוויתי את ההרגשה של צירים טבעיים.. שבוע 39 פלוס 3 נכנסת לשרותים ורואה הפרשה קצת צמיגית, אבל כל ההריון היו לי הפרשות אז לא ידעתי אם זה אומר או לא. בכל אופן מעדכנת את אמא שלי ומכינה סוף סוף תיק ללידה.
למחרת סובלת קצת מכאבים, ובערב כשאני משכיבה את הגדול פתאום קולטת שזה שאני מרגישה צורך לשרותים כל כמה דקות זה בעצם ציר. מתרגשת ומתחילה לתזמן, זה כל רבע שעה בערך. הכאב עצמו של הציר כמעט לא מורגש ומה שבעיקר אני מרגישה זה לחץ רציני.. לא זוכרת שהיה לי את זה בצירים של הזירוז וזה מוזר לי.
הולכת לישון ומעדכנת את אמא שלי שכנראה זה יקרה בימים הקרובים. אמא שלי קבעה נופש לשלושה ימים הקרובים ואמרה מראש שהיא תצא באמצע אם אצטרך.. חבל לי שתפסיד ואני ממש מקווה שהלידה תחכה שלוש ימים. קראתי פה בפורום על הרבה נשים שלפני לידה היו להם כמה ימים של צירים ואני חושבת שזה יהיה המצב אצלי.
שוכבת במיטה ומתמודדת עם הציר שמגיע בעזרת נשימות. בהריון הזה לא היה לי כח ומוטיבציה לעשות קורס הכנה ללידה וההכנה היחידה שעשיתי זה לקרוא פה על דרכים להתמודדות עם צירים, השיטה של הנשימות של @בארץ אהבתי נראה לי.
מנמנמת קצת, ובערך בחמש הצירים נעשים קצת יותר כואבים ואני מתעוררת מכל ציר וממשיכה לנמנם ביניהם.
בערך בשבע הצירים מתחזקים ומצטופפים, אני מעדכנת את אמא שלי שאולי היום זה היום ומבקשת שתיקח לי את הגדול כדי שלא יראה אותי עם צירים. אחרי כמה דקות הוא קם ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתרגשת כל כך כשאני חושבת על השינוי שאנחנו עומדים לעבור.. פתאום יש ציר, אני סוגרת עיניים חזק ומתחילה בנשימות ומחכה לעבור כמה שיותר מהר את הנשימה השניה - שלישית שהיא שיא הכאב ומשם הענינים מתחלשים.. הבן שלי רואה אותי נושמת בקולניות ומוציאה אויר בקול נמוך, נבהל ומטפס עלי מנשק ומחבק ומרגיש שמשהו לא תקין קורה. אני אורזת לו מהר בגדים בשקית ומתקשרת לאמא שלי שתבוא לקחת אותו, מתפללת שזה יהיה לפני הציר הבא.
אמא שלי לוקחת אותו ועכשיו אני פנויה נפשית לחוות את הדבר המרגש שקורה, אני במצברוח מצויין, מרגישה באורות כזה, קצת כמו על איזה סם. נכנסת להתקלח ובטוחה שזה יעזור לי מאד כמו שתמיד מים משככים כאבים, בפועל האמבטיה עושה לי עצבים וקוצר רוח, אני לא יודעת למה ואיך אבל מהרגע שנכנסתי רק בא לי לצאת ואני אחת שמאד אוהבת אמבטיות ארוכות.. מחליטה לזרום עם התחושות שלי ויוצאת. שמה ניגוני חבד להרפיה, מחשיכה את כל הבית ומתחילה להתנסות בתנוחות שיקלו עלי את הצירים. מנסה להעזר במשקופים, בקירות, על הצד במיטה ומשום מה הגוף שלי רוצה רק להיות על הרצפה אבל זה לא נוח לי כי אני לא מצליחה לנמנם תוך כדי והייתי עייפה.. המוזיקה והחושך משרים עלי תחושת שינה.
כל ציר שמגיע אני מעבירה בחמש נשימות וכל נשימה חושבת על דבר אחר שאני רוצה להודות עליו לה' - על בעלי, ההורים שלי הילד שכבר יש לי והילד שעתיד לבוא, על הלידה שקורית בצורה טבעית כמו שכל כך רציתי, על הבריאות, הבית והחיים.
אני מתיישבת בשלב כולשהוא על הספה ומשום מה נוח לי להעביר שם את הצירים. הצירים מתחזקים ובכל ציר יש לי לחץ חזק מאד מאד למטה. משהו בלב שלי אומר לי שהעוצמה של הלחץ חריגה.
בנתיים אני בקשר כל הזמן עם אמא שלי ואנחנו מסכמות שתגיע בעשר להעביר איתי את הזמן. הניגונים מרגשים האווירה נעימה מאד ואני ממש מרגישה שאני מתקדמת.
בעשר אמא שלי מגיעה ואנחנו מנהלות שיחה נעימה שכל כמה דקות אני פשוט מתנתקת ומעבירה את הציר, מקפידה מאד להיות רפויה ולחשוב רק על הציר הנוכחי.
באחד עשרה הסבלנות שלי נגמרת ואני מבקשת מאמא שלי לצאת לבית רפואה כי אני רוצה שמשהו יזוז. אמא שלי טוענת שאני ממש לא נראית עם צירים משמעותיים ושאולי כדאי לחכות אבל אנימרגישה שמשהו צריך לזוז וחייב לעשות פעולה משמעותית כדי להזיז אותו.
אנחנו נוסעות רבע שעה לבית רפואה, בדרך יש כמה צירים שאני מעבירה בצורה טובה ברכב ואז עוד איזה עשר דקות מחפשות חניה.
נכנסות לקבלה ולוקחות מספר, הכל לוקח הרבה מאד זמן ואני תוהה מה עושים עם מישהי שמגיעה במצב קרוב יותר ללידה, האם היא גם צריכה לחכות בתור? אני מעבירה בקלות יחסית את הצירים אבל יודעת שהם יותר כואבים ומשמעותיים ממה שנראה מבחוץ. מקבלים אותנו ומבקשים לחכות שוב בחדר ההמתנה, שם אני יושבת על כדור פיזיו וזה מקל מאד. מחכות עוד איזה חצי שעה ואז מקבלים אותנו לחדר ואחות מעצבנת מגיעה ומודיעה שמתחילים מוניטור, אני אומרת לה שיש לי צירים כאובים ואיך אני יעביר צירים בשכיבה אבל היא אומרת אז תתרוממי קצת ויוצאת מהחדר.
אני מחכה חצי שעה, בכל ציר אני נשכבת על הצד ומעבירה את הציר, הוא כואב אבל נסבל ברוך ה'. אחרי חצי שעה אמא שלי הולכת לקרוא לאחות אבל הן עמוסות ואומרות לחכות.. אחרי שעה ועשרים שאני במוניטור מגיעה סוף סוף אחות לשחרר אותי. היא מעיפה מבט על המוניטור ואומרת שזה צירים לא כל כך רציפים, והאם אני מרגישה צירים.. אני אומרת לה שבטח ומבקשת לבדוק אותי. היא מכניסה את היד ואז הפנים שלה משתנות והיא אומרת את בפתיחה 4 וחצי כבר מחיקה 80 90 אחוז, זה מעולה.
אני מתרגשת מאד. הלידה שחלמתי עליה מתקרבת ואני שואלת את האחות על האופציות שמתאפשרות אצלם בלידה. היא מסבירה לי שיש מרכז לידה טבעי ששם אין שום התערבות ואי אפשר לקבל גז צחוק או משהו אחר, זה מתקיל אותי כי כן תכננתי ללדת בלי אפידורל אבל עם גז צחוק אבל אני זורמת ואומרת לה שאני רוצה לנסות לידה במים.
זה נראה שהיא קצת מתפלאה, מספרת לעוד כמה אחיות ואז אומרת לי שאני צריכה לקבל אישור מהרופאה. נכנסת לחדר עם שתי רופאות והן צוחקות עלי שאני ממש לא נראית בפתיחה 4. אני רגועה רגועה, במצב רוח מצויין, צוחקת איתן, ורק כל כמה דקות כאילו מתנתקת ומעבירה ציר עם נשימות חזקות.
הרופאה בודקת את הנתונים שלי ורואה שעשיתי הערכת משקל רק בשבוע 32 והן צריכות הערכת משקל עדכנית יותר. הרוםאה מבקשת שאשכב כדי שתוכל לעשות לי הערכת משקל אבל מיד כשהיא מתחילה היא פולטת קריאת התלהבות ואומרת שהראש של התינוק ממש ממש למטה והיא לא יכולה להעריך בצורה כזאת. עכשיו אני מבינה מה זה הלחץ החזק שאני מרגישה ושמחה שבעזרת ה' לא אצטרך ללחוץ הרבה זמן. אני עוברת לטכנאית שתנסה לעשות היא הערכת משקל והיא מנסה מה שהיא יכולה ואומרת לי מראש שהנתונים לא מדויק כי התינוק ממש למטה. הוא יוצא קטן יחסית וזה בסדר.
הרופאה מסבירה לי שנכנסים למים מפתיחה 6, ושולחת אותי להעביר עוד צירים בחדר עם מקלחת. בהתחלה אני מעבירה את הצירים על כדור פיזיו.. אמא שלי משכנעת אותי בכל ציר לדמיין איך התינוק יורד ולעשות תנועות עם האגן כדי שיתברג טוב אבל אני משום מה קשה לי לחשוב בציר על התינוק זה מרכז אותי בכאב ואני מעדיפה לדמיין דברים אחרים לגמרי כדי להסיח את הדעת מהכאב. מדמיינת את הפנים המתוקות של הבן שלי, את ההרגשה כשהוא נותן לי נשיקות, את החיוך שלי, חושבת ומודה לה' על דברים טובים שקרו לי בחיים ובאופן כללי המאמץ על מה לחשוב בכל נשימה עוזר לי ממש להעביר את הציר. אחרי עשרים דקות בערך אני נכנסת למקלחת. בהתחלה המים באמת מטשטשים ועוזרים לצירים אבל מהר מאד הצירים נהיים כואבים יותר והמים כבר לא עוזרים. בכל ציר יש לי בערך 3,4 שניות שבהם הכאב גדול מנשוא ואני לא יכולה יותר, בשניות האלה אני מרגישה שדי. די. די. אני לא יכולה לעבור את זה יותר, והרגע אפידורל. אני עוברת את הכמה שניות האלה ואז ההרגשה היא אחרת שאני יכולה ומסוגלת, אבל הכמה שניות האלה פשוט מפחידות אותי בכל ציר מחדש..
אחרי חצי שעה בערך אני אומרת לאמא שלי שאני ממצה את המקלחת ואחרי זה נבדקת, אם יש פתיחה משמעותית אני הולכת על לידה במים ואם לא אני אקח אפידורל..
הצירים כבר כואבים ממש ממש. כל ציר זה קצת כמו מלחמה לעבור אותו. הנה עברתי עוד אחד. עוד אחד. ועוד. לפעמים אני מצליחה להתמודד עם הצירים עם מחשבות טובות ואז אני מרגישה ניצחון ולפעמים הציר פשוט מפרק אותי ואז אני מתייאשת..
יוצאת מהמקלחת ומבקשת להבדק, מגיעה רופאה ובודקת ואומרת שאני בפתיחה 5 והעובר התמקם קצת יותר טוב אבל צריך עוד כמה צירים טובים משמעותיים כאלה כדי להעלות פתיחה. זה מייאש אותי ממש במיוחד שאני שמה לב שמרוב הכאב הגוף שלי כבר לא מצליח להיות משוחרר ואני קפוצה ולחוצה.
אני מודיעה לאמא שלי שאני רוצה אפידורל ומיד כשמוציאה את המילים האלה מתחילה להתרגש. בלידה של הגדול האפידורל היה החלק הכיף של הלידה, בלי הכאבים, נמנמתי שרתי וצחקתי בפתיחה רצינית מאד. ואני אומרת לאמא שלי יאללה לוקחים אפידורל הכיף מתחיל..
אמא שלי הולכת להודיע לאחיות, הם נראות מאוכזבות שאחרי שעברתי את כל התהליך ויש לי כבר אישור מהרופא זה מה שאני בוחרת אבל אני ממש שלמה עם עצמי ומרגישה שזה יהיה לי טוב. אמא שלי הולכת להביא מדבקות מהקבלה ואני מרגישה שברגע שהחלטתי על אפידורל אין טעם בעוד רגע אחד לסבול.
אני מתקדמת עם המיילדת לחדר לידה, בדרך תוקף אותי ציר עוצמתי אני נכנסת לחדר לידה ומיילדת מבוגרת מקבלת אותי ומבקשת ממני להחליף בגדים אחרי כמה שניות תוקף אותי ציר מטורף מטורף ופתאום אני צועקת צעקות גדולות כמו בכל סיפורי הלידה הקלאסיים. מרגישה לחץ מטורף למטה ובטוחה שאני חייבת לעשות שרותים הרגע, מדדה לשרותים ופתאום עוד ציר. אני יושבת על האסלה ומפחדת שיפול לתוכה התינוק שלי. הלחץ חזק חזק חזק.
אמא שלי מגיעה ואני בוכה לה שהצירים נהיו לא נורמליים ואין מצב שאני עוברת את זה. באמצע הדיבור תוקף אותי עוד ציר עוצמת אני צורחת מכאבים ומתחננת לקבל אפידורל הרגע. המיילדת אומרת בנחת שהיא קראה למרדימה וזה יקח זמן. אני מרגישה בכל ציר שאני הולכת למות ומליון סכינים מבתרים אותי בבת אחת, מרגישה לחץ לעשות צואה, מרגישה ממש שעומד לצאת לי.
המיילדת אומרת פתאום שזה יקח לפחות עוד חצי שעה עד שהאפידורל יגיע כי צריך שהבדיקות דם שלי יגיעו מהמעבדה. אלא אם כן יש לי משהו עדכני מהשבועיים האחרונים. אני מרגישה שעוד רגע אני באמת מתה ואומרת לה שיש לי למרות שאני יודעת שעשיתי בדיקות דם לפני חודש. בין הצירים מתאמצת לפתוח את האפליקציה של כללית ולא מוצאת את הבדיקות. הצרחות כאב שלי מסבירות לה כשנראה שאין אפשרות לחכות עוד והיא מעלימה עין מהעניין. סוף סוף המרדימה מגיעה ואניצורחת לה שבבקשה תביא לי אפידורל דחוף. הכאבים כל כך עזים שאי אפשר לתאר ובעיקר אני מרגישה לחץ מטורף למטה. היא אומרת באדישות שהיא הולכת להביא את הציוד שלה ואז תוקף אותי ציר מטורף אני כורעת ואומרת לאמא שלי שאני הולכת לעשות כאן על הרצפה ולא אכפת לי שזה ילכלך הכל. משום מה לא מצליחה להבין שהרגשה כזאת זה אומר שהתינוק עוד רגע יוצא. אני צורחת להם שאני לוחצת לא אכפת לי מה קורה וברוך ה' הציר עןבר אבל מיד אחריו מגיע ציר נוסף.
המרדימה מגיעה ואני בוכה לה שבבקשה תזדרז אני חייבת אפידורל, היא מבקשת ממני לשבת על המיטה ואני בקושי מצליחה אבל הצורך העז באפידורל גורם לי לעשות את הבלתי יאמן. היא מזריקה ואני תופסת חזק בידיים של אמא שלי כי אני באמצע ציר נורא ואז היא אומרת לי שהיא שמה קצת למעלה ויכול להיות שיהיו לי כאבי ראש אחרי הלידה. באותו רגע לא מעניין אותי כלום, אני בקושי שומעת אותה רק מחכה שיעבור כבר. מגיע ציר את חציו הראשון אני מרגישה בעוצמת ואת החצי השני כבר פחות מרגישה. הכאב מתעמם מייד וסוף סוף אני יכולה לנשום ולהרגע. אחרי פחות מדקה המוניטור מתחיל לצפצף. המיילדת מעיפה מבט דואג במוניטור ואז מבקשת לבדוק אותי כי יש האטות בדופק וזה אומר או שיש בעיה או שהתינוק כבר יוצא. ובאמת אני בפתיחה מלאה. מסתבר שכל הדקות האחרונות היו כבר בצירי לחץ וזה מרגיע אותי להבין אתזה.
אמא שלי מתרגשת ומתחילה לבכות. היא אומרת לי הנה התינוק שלך מגיע.. אבל אני צריכה קצת לנוח אחרי הדקות האחרונות ומבקשת עוד לא להתחיל בלחיצות.
אחרי כמה דקות אני לוחצת ומרוב כל המתח של זמן הזה לא מצליחה ללחוץ טוב, המיילדת מנסה לכוון אותי ואני פשוט מודעת לזה שמשהו לא הולך לי. אחרי כמה לחיצות כאלה המיילדת מתייאשת מתיישבת על הכסא ואומרת לי ולאמא שלי כנראה שזה יקח עוד הרבה זמן.. בלב שלי אני יודעת שזה לא נכון ושכמה לחיצות ממוקדות יוציאו את התינוק. ובאמת מגיע ציר אני לוחצת ולוחצת ועוד ציר קטן ופתאום מרגישה משהו יוצא ממני וזה התינוק שלי. אני אפילו לא רואה את הפנים שלו אבל מחזיקה אותו הפוך רק בגב וכל כך מאושרת תודה לה' תינוק בריא ושלם כמו שהתפללתי. פחות משעה אחרי שהייתי בפתיחה חמש.
אחרי כל המאורעות האחרונים אני מרגישה שחייבת לנוח, התינןק לא כל כך בקטע לינוק והמיילדת מנסה לעזור לי עד שמתייאשת. אני מבקשת שיקחו לי את התינוק ונחה קצת, יש לי קרע קטנטן פנימי ותופרים אותי לוחצים לי על הרחם וזה כואב אבל מוציא כמויות של קרישי דם ומעבירים אותי לחדר התאוששות.
המשך סיפור האשפוז עוד מעט
מזל טוב!! איזו גיבורה את!!!!
ואיזה כיף להיות אחרי!
כתבת ממש יפה ומרגש..
נשמע ממש חוויה לא פשוטה הצירים שבאו פתאום ככה. הזדהתי מאד עם הצירים הסיוטיים בזמן האפידורל..
יאללה מחכה להמשך..
מזל טוב!!
כל הכבוד לך כמה כוחות נפש!!
רק.. סליחה אשני אומרת- אבל איך הם לא הבינו שזה צירי לחץ???😉 זה ההכי קלאסי לש צירי לחץ מה שתיארת .. ובדר''כ בודקים פתיחה לפני אפידורל ולא נותנים בפתיחה מלאה לרוב..
ואם זורם לך לכתוב בפרטי איפה ילדת?
רצו לבדוק אותי האמת אבל צרחתי שאני עולה למיטה רק בשביל אפידורל
ילדתי באסף הרופא
ומיילדת מנוסה אמורה לזהות שכשמישהי שהתמודדה מהמם כמוך עם צירים כל הזמן פתאם יצשתפנית לשתצעקות ולחץ והיסטריה לאפידורל והרגע
זה 99אחוז אומר פתיחה מלאה עכישו או בעוד 2 דקות
ברור שאם את בוחרת באפידורל זה זכותך המלאה
אבל בשלב הזה לרוב מיילדות יציעו לנסות כבר לבד כי י ש מצב ש3 לחיצות הוא בחוץ ועד שהאפידורל משפיע.. לפעמים לוקח יותר זמן
קיצר
מטורף הסיפור שלך ועכשיו קראתי על האשפוז אימאלה איהז סרטטטט
את באמת גיבורה אמיתית
ואגב.. מישהי המליצה לי לפני הלידה הקודמת שלי על הבי''ח ההז.. ולפי מה שתיארת הוא נשמע לי יחסית עמוס- גישה לא טבעית...או שזה סתם נדמה לי?
ילדתי שם ובשערי צדק. אסף הרופא היו משמעותית טובים יותר.
בשערי צדק היה לי סיבוך שראו כבר בהריון ואחרי הלידה החמיר. אף רופא לא בדק אותי כל האשפוז. אני התחננתי לאחיות שיקראו לרופא שיראה אותי וכל פעם מחדש הן הופתעו שאף אחד עוד לא הגיע. בסוף סרבתי להשתחרר עד שיבדקו אותי. אחרי שסוף סוף הגיע רופא הייתי מאושפזת עוד שבוע עד שהסיבוך נפתר.
באסף הרופא, בלידה הראשונה באמת לא ידעתי לדרוש דברים והיה פחות מוצלח. לא דחפו התערבות, אבל היה פחות יחס כי לא נראתי כאובה וכשלקחו את התינוקת לתינוקיה לא הסכימו להביא לי אותה עד הבוקר (9 שעות מהלידה) כי לא היה מקום בביות מלא. אבל בלידה השניה ידעתי לעמוד על שלי ולא היו דברים כאלו. ובשתי הלידות היה ביקור רופא פעם ביום והעברת מידע בין צוותים רפואיים
אבל באסף הרופא אני תמיד שומעת סיפורים לכאן ולכאן יש כאלה שממש ממש לא מרוצות ויש כאלה שממש כן
אם מישהו לוקח ממני את התינוק ולא נותן לי- בלי סיבה רפואית אמיתית..זה מבחינתי ממש הדבר שהכי מרתיח אותי ברמת המוכנה לתבוע אותם כי אין זכות למנוע מאמא להיות צמודה לתינוק שלה אם היא רוצה . אז מה אם אין מקום בביות מלא? אז תשהיה איתך איפה שאת. זה לא אמור לפגוע בך אם להם אין מקום.
לקחו אותה לבדיקות ואז עד שקיבלתי חדר לקח זמן.
כשבעלי הלך לקחת את התינוקת אמרו לו שבלילה אי אפשר והוא פשוט הלך הביתה 🫣
כשביקשתי שוב אחרי שעה הם רצו שאבוא לקחת לבד ולא יכלתי לקום עד שאחות תבוא לעזור לי (נהלים) ואף אחות לא היתה פנויה למלא זמן.
אבל כמו שכתבתי, בלידה השניה למדתי להתעקש על דברים והיה ממש טוב שם. לידה טבעית, חדר עם שניים, התינוק היה איתי כמה שרציתי, בדיקות לכל מה שצריך ואחיות נגישות.
ולא מכבדים את הבקשה שלך
ממש רגיש
ומדהים שלמדת לבקש ולדאוג לעצמך זה מהמם
ומעניין ..בכללי י ש להם גישה טבעית או פחות?
והעומס 'ם- זה ככה לרוב שעמוס?(תמיד יכל להיות ..אבל יש בתי חולים יותר עמוסים ויש פחות)
בעלי מגיע עם מגש סושי ענק, אנחנו נחים קצת בהתאוששות, התינוק ישן.
מביאים אותי לחדר, חדר פרטי וענק. ביקשתי להיות באפס הפרדה. אני מצליחה להניק את התינוק ברוך ה' ועונה קצת לאנשים בוואצפ.
הולכת לישון וקמה עם כאבי ראש מטורפים, מרגישה כאילו הניחו לי בית על הראש. כאילו הרדימו לי את הראש. לא מצליחה להזיז אותו לא מצליחה להסתכל למטה כלפי התינוק, לא מצליחה בקושי לקום מהמיטה. אבל ברגע שאני מניחה את הראש ישר על המיטה בלי כרית אפילו הכאב נעלם.
מעדכנת את האחות מגיעים לבדוק אותי, בדיקות דם וכו' ואחרי כמה שעות מגיעה רופאה מרדימה לדבר איתי.
מסתבר שבגלל שלקחתי אפידורל בפתיחה מלאה היתה סטיה וזה גרם לנוזל מחוט השדרה לנזול לראש. הרופאה אומרת שזה קורה לפעמים וזה סיבוך די נפוץ של האפידורל ושאפשר להכנס למן ניתוח כזה שבו מחדירים דם מהוריד למקום של האפידורל וזה יוצר קריש דם וסותם את החור. או שאחכה שבועיים בערך עד שיעבור בעצמו.
אני מותשת, סחוטה נפשית ופיזית ואין לי כח לשום סיבוכים, באופן כללי פרוצדורות רפואיות מאיימות עלי מאד. אני אומרת לרופאה שאני מעדיפה לחכות ולא רוצה לקחת סיכון.
הרופאה הולכת ואני בוכה ובוכה, לא יכולה לזוז בכלל מרגישה כל כך מוגבלת, התינוק ישן ושקט ומוסיף לי יסורי מצפון. מתקשרת לרופאה קרובת משפחה להתייעץ והיא ממליצה לעשות את הניתוח הזה.
כמה שעות בלתי נסבלות עוברות. אני לא יכולה לקום מהמיטה, לא יכולה לזוז בכלל, מניקה בלי לראות את התינוק. מגיעים לעשות לו את הבדיקה שבכף הרגל ועני לא יכולה אפילו להיות לידו מרוב הכאב.
באיזשהו שלב החלטתי שאני רוצה לעבור את הניתוח הזה והודעתי לאחות היא עדכנה את הרופאה ותוך כמה שעות כבר הורידו אותי לחדר ניתוח.אני יומיים אחרי לידה, צריכה להפרד מהתינוק החדש שלי, מרגישה כל כך מבואסת שגם לקחתי אפידורל שלא ממש עזר לי ובאמת את כל הלידה עברתי בלעדיו, וגם נפלתי על הסטטיסטיקה של אלה שהאפידורל מסתבך להם.
נותנים לי חלוק, מורידים את כל החפצים האישיים ואני כל כך לבד. האווירה של חדר ניתוח מאיימת וקרה, אני רק רוצה שיגמר.
מכניסים אותי לחדר ניתוח, ממש כמו בכל הסיפורים עם מנורות גדולות מעלי והמנתחת מסבירה שזה לא בהרדמה כללית, אני פשוט צריכה לא לזוז ולהגיד לה מתי שאני מרגישה לחץ חזק. אני רועדת כולי, מרגישה חשופה ומפוחדת. כבר לא יודעת אם באמת כואב לי או שאני מדמיינת שכואב. בוכה בלי הפסקה ובאופן כללי מרגישה שקילפו מעלי את כל השנים שלי וחזרתי להיות ילדה קטנה.
הניתוח נגמר, אני צריכה לשכב שעתיים על הגב, מכניסים אותי לחדר התאוששות ואני מעבירה את הזמן בלהקשיב לכל סיפורי הניתוחים הקיסריים של הנשים בחדר. ברוך ה' הזמן עובר מהר ומחזירים אותי למחלקה, המלאך הקטן שלי ישן כל הזמן ולא היה רעב כמו שחששתי.
אני מנסה בזהירות לקום מהמיטה וברוך ה' הכאבי ראש עברו לגמרי! מרגישה שקיבלתי את החיים מחדש. לא מפסיקה להודות לה' על הנס הזה. פתאום מרגישה כמו יולדת רגילה, קצת חלשה אבל חיה ומתפקדת. אנחנו נשארים במחלקה עוד לילה ולמחרת בבוקר משתחררים בשמחה.
אני הולכת לבית החלמה לכמה ימים להתאושש והחוויה מוזרה אבל אני נחה כמו שצריך וחוזרת מיד לברית שמחה בריאה ומאושרת.
לא רצתי לכתוב קודם כדי לא לבאס וגם ילדתי רק קיסרי, מרשה לעצמי כי כבר כתבת את הבאסה. זה ממש היה נשמע לא להיט שנתנו לך אפידורל בשלב הזה ורק מלקרא סיפורי לידה היה די ברור לי שאת בסוף אז הן בטח אמורות לדעת.. וגם סתם לא היו נשמעים סופר קשובים ואת היית ממש מלכה מודעת לעצמך ברמות. מזל שעשית את הניתוח הזה מה שזה לא היה ושזה הועיל ושהצלחת אח''כ לנוח ולהתאושש ולהיות בטוב. רק בריאות ונחת.
קשוח
ב"ה שעכשיו אתם בסדר
ואיזה באסה עם הסיבוך!!! זה באמת סיבוך נפוץ אבל סיוטי🤦 טוב שאת אחרי!!🩷 התאוששות קלה וטובה💓
אחרי מעשה קלטתי שהם באמת לא היו קשובים
וגם לא התנצלו אפילו פעם אחת על האפידורל שהם שמו לא טוב..
קראתי בנשימה עצורה
הרבה מזל טוב!!!
שאלתי רב אם צריך לצום והוא הפנה לרופאה שלא ממליצה
ומפה מתלבטת מה לעשות כי באופן כללי היא לא בעד צום בהריון.
מישהי שגם פסקו לה בהריון עם סכרת לא לצום?
גם לא ביום כיפור
אבל אולי זה תלוי כמה את מאוזנת
צום עם סוכרת הוא מסוכן, וצום עם סוכרת בהיריון הוא מסוכן כפול 2.
בכל ספר הלכה שפתחתי סוכרתיים הם הדוגמה הראשונה לחולה שפטור מצום..
יש סיכון לנפילת סוכר, או התייבשות שתביא לצירים מוקדמים.
בתשעה באב אין שיעורים, אז לפחות תשתי כמו שצריך.
ואוכל יכולה להסתפק במינימום שצריך.
בע"ה בבריאות ובשמחה!
אפילו ביום כיפור אני שותה ואוכלת לשיעורים..
אם תצטרכי תפני למכון פועה, יש להם הנחיות מסודרות.
גם לי הנחו בסוכרת הריון לאכול לשיעורים גם ביום כיפור, זה קצת מוזר אבל ידעתי שזה בשביל העובר.
כולל כיפור שלא צמתי בו.
הרב הנחה אותי איך לאכול לשיעורין.
והיתה לי סכרת מאוזנת.
אני גם מכירה שלא צמים בכלל כמו שהשאר כתבו פה
ביום כיפור שיעורים, צריך הדרכה של רב ורופא ירא שמיים איך
שזה לפעמים תלוי ב''עד כמה חמורה הסכרת"
היו פעמים שצמתי כיפור
והיתה פעם ששתיתי לשיעורים מרק טחון
בשני המקרים הייתי על דיאטה בלבד, ללא הזרקת אינסולין
בהנקה למשל אני צמה רק בלילה
בהריון אני צמה כי יחסית קל לי לצום
שלום. אשמח לעצתכן..
אנחנו זו''צ, עוברים עוד מעט דירה ומתלבטים בין 2 אופציות...
א. דירה קטנה וחמודה, היתרון שזה קומת קרקע, החיסרון שזה חדר וסלון.
ב. דירה גדולה, 3 חדרים, חסרון שזה קומה 3...
מבחינת כשיהיה הריון ואח''כ תינוק, מה עדיף? לסבול קומה 3 בלי מעלית אבל יהיה עוד חדר או להסתדר כמה שאפשר עם תינוק בחדר ובלי שידת החתלה וכו'?
או שיש עוד נקודות שלא חשבתי עליהן?
ואם הדירה של החדר וסלון- עד איזה גיל של התינוק זה עדיין אפשרי ואם יש טיפים איך לסדר את זה...
תודה!!
עד גיל בערך 8 חודשים. היה צפוף, אבל סביר. אני ממילא משאירה תינוקות לידי בחדר עד גיל כזה לפחות, ובגיל הזה עוד לא צריך הרבה מרחב זחילה.
שימי לב שתינוק מגיע עם הרבה ציוד ב"ה (עגלה? שידת החתלה? טרמפולינה? כסא אוכל? לא הכל הכרחי..), אז תחשבו אם נראה לכם שיכנס הכל, ואל תקנו בהתחלה מה שלא הכרחי.
עד שהתינוקת הייתה בת שנה וחצי. לקראת הסוף כבר היה די נפוץ כי לא היה לה ממש מרחב לשחק, ורציתי להוציא אותה מהחדר אבל בסוף השארנו אותה איתנו בחדר עוד חצי שנה אחרי שעברנו דירה😅
מבחינת ציוד לחסוך במה שלא חייבים, ולוודא שיש מקום לזחילה כשמגיעים לגיל הרלוונטי.
לדעתי אם אתם מוכנים עוד שנה וחצי- שנתיים לעבור שוב, אז זה עדיף.
אם היא דירת חדר וסלון צפופה יחסית אז לא כדאי לדעתי.
כי זה מאוד מאוד מגביל. זה אומר שמאיזה 7-8 הסלון מנוטרל לחלוטין...
עדיין הייתי כנראה הולכת על הדירה הקטנה והנוחה יותר בשלב שלכם, להבנתי את עדיין לא בהריון נכון?
אז פרה פרה.. כנראה שלפחות שנתיים הדירה הזו תהיה לכם ממש בסדר, ואחכ תראו..
לי אישית אין שידת החתלה פשוט כי זה לא נוח לי, מחליפים על המיטות או הרצפה, והבגדים במגירון כתר בגיל הפיצי ואחכ בארון רגיל... שידת החתלה זה מלא מקום ולא פרקטי במיוחד(לדעתי. יש אמהות שחושבות שזה מאסט)
אגב יש הורים שרואים שנעים להם שהילד איתם בחדר גם בגיל יותר משנה.. זה סביב הגיל שבדכ מעבירים חדר אבל זה גמיש..
היתה לך ולא אהבת או לא ניסית?
אני משוגעת עליה אני באמת מאוהבת בה קשות😂
ועוד יש לי איקאה שאין מה מלא איכסון (שתי מגירות מרווחות ומגירה פתוחה כזה לנעלים)
קטע
לא ניסיתי בבית שלי אבל יש לי אחים בפער מאוד גדול ממני(אחי הקטן נולד כשהייתי בת 18) אז התנסיתי הרבה עם ובלי..
הבית הקודם שלנו היה דיי צפוף וידעתי שזה לא ייכנס
ואז בבת השניה שלי כבר ידעתי שאין לי שום צורך בשידה וזה פשוט יותר נוח לי להחליף על המיטה שלנו..
כי על המיטה זה אומר גם להיות בסיבוב (הילד על המיטה לידך ואת יושבת את המותן מסובב אליו) וגם להתכופף יחסית
השידה ככ נוח לי שגבוהה ואני יכולה להיות זקופה
ואני מחליפה על המיטה חחח
יותר נוח לי ככה
השידה מאחסנת את כל הבגדים של 2 הילדים אז זה נחמד לי
אבל באמת לא כזה נצרך אפשר כל ארון או שידה
השידה נחמדה לאחסון וגם יפה בחדר
אבל אני גבוהה ולא נוח לי להחליף עליה
רק על המיטה
ולא הבנתי למה מסובב
אני לא יושבת כמו כיסא, אני כולי על המיטה וגם התינוק.. אני יושבת מול הרגליים שלו.
ולא כזה צריכה להתכופף..
לי זו התנוחה הכי נוחה
וגם פחות מסוכן, הילדים שלי מגיל חצי שנה בערך מהתהפכים זוחלים בורחים מתגלגלים בזמן החלפת טיטול, על שידה גבוהה זה פחד פחדים, ורק הידיים שלי זמינות גם לתפוס אותם וגם לנקות..
כשאני איתם על המיטה אני משתמשת גם ברגליים שלי כמעצור וגם יש הרבה יותר מרחק עד הרצפה...
קיצר לי זה הרבה יותר נוח😆
אה אולי כי אני אובססיבית למיטה שלי (אין שום סיכוי שאניח עליה רגליים אם אני לפני מקלחת, שום סיכוי) אז הכל נזהר לי יותר גם
טוב העיקר שנוח לך😍
בחיים לא מחליפה על שידה
רק על מיטה זה הכי כיף ובנחת חח
פעמים בודדות החלפתי עליה וברוב הזמן הייתה מלאה בלאגן.
אבל הבת שלי כמעט בת שנתיים וישנה איתנו בחדר
לא חייבים להעביר בגיל שנה
היא בקצה השני של החדר הולכת לישון הרבה לפנינו
לנו זה ממש סבבה
ברור שאם היה לי עוד חדר הייתי מעבירה אותה
אבל לא בטוחה שלעלות 3 קומות עם עגלה זה עדיף
אבל החדר ממש גדול
ואנחנו כבר עם שניים
שניהם איתנו בחדר
לא אידיאלי אבל בסדר גמור
כי אני לא אוהבת שהסלון נהיה המקום של הכל…
עזבי להעביר את הילד חדר
ארון לבגדים שלו (דירה או ארונית או משו) ועגלה ומשטח פיעלות קטן (הסלון שלי קטני, אני מקפלת פוך לרבע ושמה שם כשהם פיצקים)
אבל שהכל הכל יהיה בחדר שלכם- אז החדר שלהם נהיה חדר ילדים ולא חדר זוגי
ומדרגות זה באסה אין ספק
אבל אישית מעדיפה שיהיה לי קשה כמה דק להגיע הביתה אבל הבית המרחב הנעים והנוח שלי
מאשר הפוך
זה באמת לא כ"כ קל
אבל אני הייתי מעדיפה דירה גדולה ומרווחת מאשר דירה פיצית בקומת קרקע.
אנחנו עם 2 ילדים ואני בהריון
אז כן זה קשה.
ולבעלי קשה לסחוב קניות.
לדעתי עד שיש ילד זה בטח לא בעיה מידי גדולה
אם תעברו לדירה הזו, קחו בחשבון בקניית עגלה בילד העתידי
עגלה קלה ונוחה או שתהיה כל הזמן למטה או למעלה.
כי להעלות עגלה כזה הרבה קומות זה ממש קשה.
סוף הריון ואחרי לידה זה מאתגר אבל עדיף את זה ולהנות מהגודל של הדירה.
מבחינת שאר הזמן מתרגלים למדרגות.
שאלה האםניש מקום להשאיר חפצים בלובי, זה משמעותי
פעוטות עולים על ארבע, ככה בכל אופן היה אצלי
עד היום גרים בקומה 3 בלי מעלית,
רוב הזמן היינו בלי מעלית
אבל כן היה מקום להשאיר עגלה ובימבות בלובי.
אפילו קניות לפעמים משאירה לבעלי.
לא אומרת שזה כזה כיף, לפעמים נניח אם שני ילדים נרדמים באוטו ועוד יש קניות ובעל במילואים
זה ממש לא אטרקציה
אבל הייתי מעדיפה את זה ובית מרווח.
השאלה גם כמה מפריע לך לעבור דירה עוד שנה נגיד, אולי שנה הבאה או כשיהיה תינוק ויגדל כן תמצאי דירה עם חדר נוסף וגם פחות מדרגות.
אם לא ההורים שלי בכלל לא הייתי מודעת לשאלה אם יש לנו מדרגות מרוב שאנחנו רגילים.
הייתי בטוחה שאת גרה בבית עם חצר😅 לא יודעת למה.
שברת לי את התיאוריה עכשיו😂
איזה חצר,
במקסימום בניין עם מעלית, אבל גם זה לא
האמת שמחה ממש, ככה יכולנו להרחיב את הבית 🤪
יש מרפסת גדולה ונוף מהמם אולי בגלל זה 😄
העיקר שאת מרוצה ממקום המגורים והבית. זה מה שחשוב😉
כי יכולים לכתוב לך כל מיני שיקולים, יתרונות וחסרונות,
אבל בשבילך, לנסות לחשב מה יקרה עם ילד בגיל שכבר עולה מדרגות כש(אם אני מבינה את ההודעה שלך נכון) את עוד לא בהריון אפילו, נשמע לי תכנון לטווח רחוק מדי.
את לא באמת יודעת מתי תגיעי לשלב הזה ואיזה עוד שיקולים ושינויים יהיה לך בחיים עד אז.
בהנחה שזו דירה בשכירות, וזה דבר שהוא בר שינוי די בקלות, הייתי חושבת שנה קדימה. שנתיים זה הרבה אבל אפשרי. וכשתגיעו לשלב שזה לא יהיה נוח תחשבו מה התחנה הבאה שלכם.
הקטנה יותר..
גם כשנולד ילד הוא נמצא לפחות בשנה הראשונה עם ההורים (אצלנו הם ישנים איתנו עד שישנים לילה שלם, סביב גיל שנתים פלוס), והיתרון של קומת קרקע ביכולת שלך לצאת עם העגלה אחרי לידה הוא עצום.
גם כשהיתה לי שידת החתלה חיתלתי על מיטה או ספה, ולתינוק אפשר שיהיה מדף בארון.
וגם יש לנו הליכה מהרכב לבית.
דירת שלושה חדרים ובעיניי זאת מתנה, יש לי חדר לכביסה ועכשיו חדר מתוק לבייבי ששם נמצאים השידה, המיטת תינוק שלו (כרגע עוד ישן איתנו) וכמובן כל המשחקים וכו
לי אישית בהריון כן היה סבבה לעלות את המדרגות, אפילו בתשיעי. מה שכן עכשיו קצת קשוח עם העגלה, לכן הרבה פעמים יוצאת איתו על מנשא כשבעלי לא בשטח.
אבל לי באופן אישי זה עדיף, אני מכורה לסדר ונקיון וכשלכל דבר יש מקום מוגדר ולא הכל בסלון ובחדר שינה יותר קל לשמר את הסדר ולי אישית יותר כיף לשהות בבית.
לי אישית קשה ממש עם מדרגות,
ואני אני מבינה נכון אין מעלית?
היתרון בקרקע עצום, מבחינת קניות, לצאת בכיף בלי לחשוב אם כדאי או לא, וגם בע"ה שיהיה בייבי עם עגלה וכו..
הדירה הראשונה שלנו הייתה חדר וסלון צפופים בקומה נמוכה. לנו לא התאים לחיות שם כשהבן שלי היה בו יותר מחצי שנה
דירה בקומה גבוהה התחילה להיות לי קשה כשהייתי בהריון של השנייה והייתי צריכה להעלות ןלהוריד את העגלה של הגדול בהריון.
עד אז הכל היה בסדר. מהשלב הזה כן התחיל להיות לי מאתגר.
זה רק שכירות ולא חתונה קתולית ולכן לדעתי קומה גבוהה עדיפה.
הראשונה זה איפה המקלט אם אין ממד? 😅🙈
אני הייתי הולכת על היחידת דיור.
בסוף הנוחות של היום יום שווה לי את הגודל. במיוחד אם לא יודעים מתי באמת תצטרכו לעבור.
גם מהניסיון שלי בדירות ששוכרים קורה שפתאום מוכרים/הבן מתחתן ואת צריכה לחפש דירה אחרת. אז גם השכרה זה לא בהכרח לטווח ארוך אלא אם כן זה בחוזה
לדעתי ומנסיון- דירת שלושה בקומה שלישית.חד משמעית.
לא יודעת אם יש לכם אחים או אחיות צעירים- אם יש כאלה והם יכולים לעיתים לבוא לעזור, או להתארח שבת , אם אין חדר- אי אפשר לעשות זאת.גם אירוח של הורים, או חבר שמגיע לישון, או מקום לשבת רגע בשקט.
חדר נוסף זה מתנה.
עשיתי היום העמסה של מאה.
ויצאו לי תוצאות גבוליות שבשום הריון לא יצא לי ככה. מבאס ברמות.
לא מצליחה להתרומם מזה שנכנסתי לסכרת. ובדיקות ומעקבים . איך שורדים את זה???
בדיקה ראשונה יצא 92(צריך עד 95)
בדיקה שניה יצא 163 (צריך עד 180)
בדיקה שלישית יצא 141( צריך עד 155)
בדיקה רביעית זה אקבל מחר תשובה .
אבל הבדיקה בצום! אוף אוף אוףףף
זהו זה נקרא סכרת?
למרות שהייתי בהריון בסיכון מאלף סיבות באמת משמעותיות מהסכרת הכי התבאסתי
בפועל זה היה הריון שירדתי מלא במשקל ולא עליתי כמעט וכולם החמיאו לי שאני נראית מהמם, וב"ה התלחתי להיות מאוזנת לגמרי עם תזונה
שזה מהמם ברור
אבל קשה לי לעכל את זה
ובכלל תפנה אותי בטח להריון בסיכון וזה כבר אין ליד הבית ויטרטר אותי יותר ובכללי מרגיש לי שהכל נהיה מסובך
זו לא סכרת כי את צריכה שתי חריגות
ממני, שרק לפני יומיים גיליתי על סכרת ועכשיו בגמילה מסוכר 😔
כן אבל הראשונה גבוה ממש
לכן אני לחוצה
זה השתנה ומספיקה חריגה אחת כדי לתת אבחנה של סכרת
זהו, אמרתי את זה.
הוא מתיש אותנו, סוחט אותנו.. פשוט לא כיף איתו. כל האווירה בבית נהייתה סיוט בגללו.
היינו אצל פסיכולוגית טיפול ארוך עזר קצת והכל חזר שוב. ועכשיו אנחנו מחפשים הדרכת הורים טיפולית.
ועצוב לי נורא. הוא הילד שלי, אבל כשהוא נכנס הביתה אני לא שמחה.
אני אמא נוראית, אוף.
לא יודעת אם את מחפשת גם המלצות, אבל אם כן, אז לא מנסיון לצערי אבל מדריכת הורים שאני מאד אוהבת ועוקבת אחריה נקראת מיכל אופנהיים. הרבה מהדברים שהיא אומרת עוזרים לי אפילו בהבנה מחודשת.
ילד מאתגר זה באמת מאתגר, והוא מכניס אותנו למתח תמידי מפני ההתפרצות הבאה, ולכן באמת קשה להיות בנחת כשהוא נמצא.
מציעה לך - רק אם את מסוגלת - לעשות לעצמך רשימה של דברים טובים בו. תנסי לחפור מתחת לאדמה. אפילו רק לכתוב - יש לו עיניים יפות ודברים בסגנון. זה יכול קצת לעזור להרגשה שלך מולו.
ומחזקת אותך באמת לחפש הדרכת הורים טובה❤️
ב''ה עברה כבר שנה מהקיסרי חירום, אך הצלקת עדיין מורגשת ומציקה מאוד
זה תקין? יש איך להקל?
איך זה מרגיש - כמו דקירות כאלה?
את מרגישה אותה כל הזמן או רק מדי פעם?
מההיריון האחרון והמשכתי ככה גם אחרי הלידה (קיסרי רביעי).
מדי פעם אני מרגישה דקירות כאלה בצלקת - זה מלחיץ בזמן אמת, אבל בסופו של דבר זה תקין.
אם אלה ממש כאבים שמפריעים לתפקוד - הייתי בודקת את זה...
שכל דבר עונה בטון מעצבן: בסדררר אמא.
🤦♀️🤦♀️🤦♀️🤦♀️
ממליצה על הסדרה מתבגרת של עידן ניידיץ.
אזהרת צניעות.
אבל היא בת ארבע...
משהו נוראי.
ב"ה התמדה בזמן איכות איתה עשתה פלאים לדיבור הכללי המתלונן מקטר ולטון הבלתי אפשרי
כי דבר מלווה בבכי , טריקת דלתות ושכיבה על הרצפה
🙄
כל תשובה זה
יאללה יאללה
זה פשוט עולם אחר, לחוות את זה כמורה
ןלחוות את זה כאמא.
אמנם זה נתן לי הרבה כלים לקראת השלב האימהי,
אבל כמורה את הרבה פחות מתערבבת ממה שעובר עליהן..
לא קיים בכלל, רק אצלך
אצל כל השאר הילדים מושלמים
(תקראי כמובן בטון ציני)
לכולם יש קשיים עם הילדים, זה תקין, נורמלי תואם גיל.
העיקר לנשום, לדעת שזה תקין חלק מהבנייה של הזהות מצריך התנגדות למבוגרים
אחרי שאת מתאמצת להקשיב ולא להתרגז על החוצפה של כל הטענות והמענות "את בכלל מקשיבה לי??"
ארררר
"אבל מה עשיתי" ?? בטון כזה
והכי מעצבן שהם מנותקים מהמציאןת לגמרייי 😡
כאילו אתה באמת לא מבין מה עשית ולמה התעצבנתי??
כמו: אמא זה ממש מעצבן שלמלפפון יש טעם של מלפפון.(בת 16)
עוד פנינה:עצבנית עצבנית טוענת שאוף צאו לי מהחייםּ הציורים שלי יוצאים זוועה,(ציור ריאליסטי שנראה תמונה ממש רק הגוונים היא לא אהבה,מה לעשות שזה מה שבחרת לצייר?)
עוד אחת: (בת 17)
אין לי כח ללכת לקנות בגדים בחנות ולמדוד זה מוציא את כל החשק לנתלבש בכלל
אני: אין בעיה אל תלכי לקנות
היא:אני אזמין משיין
אחרי שעה :אוף אין שום דבר נורמלי שם
אחרי עוד שעה :אמא מצאתי כמה דברים
אני:איך?
היא: כתבתי בגדים של זקנות🤣
הוא
14) זה ממש נורא הבית הזה.
אני: מה עכשיו?
אתם אף פעם לא מסדרים כאן,מאת המבלגן הראשי
ממש עצלנות.
כל דבר הוא:כן ,כן,עוד שתי דקות.
בערב שים דבר לא קרה הוא:כן,כן אמרתי עוד שתי דקות מקודם
הוא(19)אף פעם לא מבינים כאן דברים בססיים
אני: אוקיי תן דוגמה
הוא:אין לי עכשיו(אף פעם אין לו אבל זה משפט שיוצא לו הרבה)
איזו ילדה קורעת!
בת ה-17 שלי כל הזמן אומרת שהיא צריכה להעסיק מישהי שתקנה לה בגדים, כי אין לה סבלנות לחפש.
הוא: כל דבר את לא מרשה
אני: אומלל
הוא: מאיפה למדת את המילים האלה
אני 😂
המתבגרת (15) כל הזמן צועקת על הקטנים שלא יתקדמו, שלא ירוצו, שיזהרו מזה ומזה...
אני אומרת לה- אני אחראית עליהם.
היא- אבל את לא באמת אחראית.
אני- לך לא היתה אחות גדולה שדאגה לך, ובכל זאת איכשהו יצאת בסדר.
היא- מי אמר שיצאתי בסדר?
ואיזה לחץ הם ילכו לאיבוד הם יעלמו....
תרגעי נשמה גם את עשית את זה
חוזר הביתה בלי אחיו הקטן.
שואלת איפה הקטן?
עונה: למטה
אני יורדת לחפש אותו, הולכת לסוף הרחוב, לצד שני, לפארק, לא מוצאת. חוזרת הביתה לראות אולי חזר לבינתיים.
הבחור אומר לי: אבל הסברתי לך שהוא למטה בשביל ליד המדרגות מאחורי המבנה..
אני מסתכלת עליו בהלם: אתה אמרת מילה א-ח-ת
אמרת: למטה!! הצלחת להגות רק מילה אחת מתוך המשפט.
וואי שיהיו בריאים עם האוצר מילים השופע שלהם 😄😄
והיה לו חוג באותו יום
התקשרתי למלמד, חיפשתי ברכב ברגל איפה לא
בסוף הלכתי לשכנים לשאול אם ראו אותו והוא היה שם
אמאלה נלחצתי ברמות באותו יום
אם הבנות שלי מאחרות הן ישר יתקשרו מחברה או אמא שיראו בסביבת ביה"ס... הוא קצת יותר משוחרר... מעניין העניין הזה
