ואז אני חושב, אולי
כך אתה מרגיל
אותי מעט-מעט
לדעיכת
הכאב? אולי, בעדינות
שאין כמותה
בחוכמתך
המתמידה,
אתה מכין אותי
לאט
לזה,
נו,
לפרידה?
ואז אני חושב, אולי
כך אתה מרגיל
אותי מעט-מעט
לדעיכת
הכאב? אולי, בעדינות
שאין כמותה
בחוכמתך
המתמידה,
אתה מכין אותי
לאט
לזה,
נו,
לפרידה?
שדויד גרוסמן מנסה לתת חיים לאורי, חמש שנים אחרי שהוא הפסיק. זה כאילו שהוא לא מסוגל לשחרר, ובכל מילה שלו יש אורי אורי אורי חי ובועט ומתקיים למרות שהוא לא. וזה כאילו שהוא חושב, דויד, דויד גרוסמן הגאון הזה, שאם המילים לא יכולות להחיות אותו, שום דבר אחר לא יכול, והוא מנסה לתת לילד שלו המת חיים אחרים במקום אלו שניטלו ממנו. ואולי הוא פשוט אבא.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)