וגם אם כן,
אז זה כל כך קצת שזה נקרא שלא
וגם אם כן,
אז זה כל כך קצת שזה נקרא שלא
אז כנראה שכל מה שאנחנו רואים כחומר,
זה באמת,
"לבוש",
דמיון,
איך הנפש או החומר הזה והזה נראים ע"פ המהות שלהם.
ולכן ברור,
למה באמת כלום הוא לא קבוע,
והכל יכול להיות
כי מי שבעצם מקיים את ה"לבושים" האלה ומסדר את העולם ע"פ מצבו המהותי-רוחני
הוא כל יכול.

מקווה שלא כתבתי משו לא נכון בתוך כל הנסיון לסדר במוח.....
אעאע לאילו תובנות אפשר להגיע משיעורי כימיה שמנסים לשלב אותם עם מה שאני יודעת באמונה ועל האמת....
לפחות בשבילי....
כאן אני עושה נסיונות על הזמן שלי,
על הכתיבה שלי,
על המוח שלי וכולי
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד). ייחוד ה', שה' אלוקינו וה' אחד, שמלוא כל הארץ כבודו, לא רק שאין עוד מלך מלבדו, אלא גם שאין מלבדו שום דבר, הכול זו הופעה והתגלות אלוקית.
(הרב זלמן ברוך מלמד,"מגלות לגאולה",אתר ישיבה,תשס"ד)
יאו.
תודה,
ה'!!!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)