והיא עונה על הגדרת ההלכה לכסות את השיער

אולי תנסי לשכנע בכיוון הזה?

ודאי שעדיף על להוריד לגמרי

חיבוק יקרה, אל תוותרי

מכירה מקרוב

גם אני עם פאה שנראית פאה ב"ה

אבל מה לעשות, ביהדות (חז"ל, ראשונים, אחרונים....) לא מובא בשום מקום שהכיסוי נועד להיות סימן היכר שהאשה הזאת נשואה. באותה מידה היתה יכולה גם לענוד טבעת (יותר נוח ויותר פרקטי) או ללבוש איזה טלאי צהוב (בכוונה אני כותב זאת, כדי להגחיך את הענין).

אשה נשואה לא צריכה להכריז על עצמה בצורה כלשהי שהיא נשואה. לא מזמן קראנו "אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ..." למרות שהיא היתה אשתו, לא היה שום סיכן היכר שהיא אשתו, ומה שנותר לה הוא רק לומר שהיא אחותו. זאת אומרת, בפסוק לא מובא שהוא הורה לה להוריד את הכיסוי המיוחד לנשואות, או משהו כזה..

גם בגמרא בכתובות שהיא מקור הציווי של כיסוי הראש, אין רמז לכך שכיסוי הראש בא להבדיל בין נשואות לרווקות.

אז הבעל שטוען שסרט זה "מגוחך", צודק לגמרי. זהו כמובן לא כיסוי, וזה לא תורם לכלום.

כיסוי ראש של פאה היה יכול להיות מצויין, ואם זה מגוחך בעיניו, הוא פשוט צריך ללמוד את הנושא ולהבין שפאה היא כמו בגד.

בעלה לא לוחץ לשים כיסוי ראש מלא, אלא דווקא להוריד את הסרט.

זה די קשה להסתובב כל הזמן עם משהו שבן הזוג מתבאס ממנו

ואני מאמין שאם תראה מישהי שמסתובבת ברחוב עם ביקיני זעיר, אתה לא תעריך זאת ותאמר לעצמך "טוב, לפחות היא שמה סרט כלשהו, יש נחת רוח לרבונו של עולם מהסרט הזה שמכסה לה רוחב של סרט..."

אם הכיסוי אמור לכסות את הראש, והיא חובשת סרט, זאת בדיחה. כי הסרט לא מכסה שום דבר.

את מצד אחד לא חולקת על רבנים עם כתפיים רחבות שהתירו בקהילה שלהם פאה (למעשה לא "התירו" אלא "חייבו" ללכת עם פאה...) אבל מצד שני משווה את זה לחצאית מעל הברך.

ובכן, חצאית מעל הברך זה איסור דאורייתא של גילוי ערווה.

ופאה "מתוקתקת", אין בה שום איסור, כי אין איסור הלכתי כזה, שאסור לאשה להיות יפה יותר מדי. גם אין בעיה עם "משחקים" בהלכה. אני יכול להביא לך בקלי קלות כמה וכמה דוגמאות של משחקים כאלה, חלקם נוצרו ע"י חז"ל בעצמם.

אנשים שמגלחים את פניהם עם מכונה, למעשה משחקים עם ציווי התורה שלא לגלח עם תער.

אנשים שמוכרים חמץ בפסח, למעשה משחקים עם ציווי התורה לא להשאיר חמץ בבית.

כנ"ל מכירת קרקעות בשמיטה.

אנשים שעושים "פרוזבול" משחקים עם ציווי התורה לא לפרוע הלוואה בשמיטה.

אנשים שמשתמשים עם שעון שבת, משחקים עם ציווי התורה לא להדליק אור.

ויש עוד הרבה דוגמאות....

מה שמותר, מותר.

כאשר הפאות החריגות התפשטו בציבור והפכו לנדושות, גם הן מותרות.

"אפשר ללבוש שמלה מאוד יפה, להיפך - כבודה בת מלך. שמלה שכולה אדומה אולי לא ראוי, יש דבר כזה בשו"ע (יו"ד סי' קע"ח סעיף א') אבל מה שכתוב שם לא נוגע לימינו, שם האיסור הוא בגלל החיוב לשנות ממנהג הגויים. אין צורך להיות ראשונים בכל דבר ולהתלבש ע"פ המודה הכי מודרנית. אי אפשר לאסור בגד "רועש" אם נשים כשרות נוהגות ללבשו, אבל בגד ש"מאוד רועש" מסתבר שאסור. אמנם כאשר זה נהפך למצוי שנשים לובשות בגד כזה, נאמר על זה שראשונים קלקלו לעצמם ותקנו לאחרים.

יש ענין של מנהג נשים כשרות, דהיינו אם כך נוהגות נשים כשרות, יש להחמיר כמותן, ויש גם מקום להקל כמותן. לדוגמא, במקום שנשים כשרות, נשות בני תורה וכדומה, נוהגות ללכת עם שרוולים עד המרפק ממש, זה בסדר, ומותר לנהוג כמותן. כתוב שנשים כשרות נהגו ללכת עם סרט נוסף על כיסוי הראש, ואז זה היה חובה ללכת כך. לעומת זה יש במשנה (חלה פרק ב' משנה ה') "אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים" - לפעמים יש מציאות כזאת שהראשונים שפורצים את הגדר לא נהגו כשורה, אבל סוף סוף השתנה המנהג ונוהגים אחרת, ואי אפשר לחייב את כולם לשוב למנהג הראשון".

"התפרסמו גדרי צניעות בפאות נכריות של נשים, שהתייחסו לצבע הפאות, לאורכן, לצורתן וכו'. גם שמו של הרב הוזכר ביחס לגדרים אלו. שאלתי את הרב ביחס לגדרים השונים שהתפרסמו: האם זה נכון שאסור שפאות נכריות תהיינה בצבע כזה וכזה? וענה: 'אני לא יודע'.

המשכתי לשאול אותו על גדרים נוספים שהתפרסמו, האם כך נכון לומר? על כל ענה לי הרב: 'אני לא יודע, אינני מבין בזה'. לבסוף אמר לי: אני לא יודע לומר לך גדרים בענין פאות נכריות של נשים, אך הכלל הוא שמה שבנות ישראל הכשרות נוהגות - זה בסדר". 
 

(תשובות הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך, ועלהו לא יבול, חלק ג)
 

יש כעשרים מגדולי הדור שכתבו או אמרו שלבישת הפאה היא לכתחילה, או שדעתם היתה שראוי ונכון ללבוש פאה, וזה כיסוי הראש המהודר ביותר. ראי בספר המצורף (פרק י"ז). 

20191111170148.pdf

הרב עובדיה הביא כשלושים פוסקים שאוסרים. חלק מהם בכלל התירו, וחלק לא אסרו. על ה"רשימות" שמסתובבות היום אני בכלל לא מדבר, הכל מלא שטויות והבלים (וגם הם לא מתקרבים למאה).

רוב הפוסקים שאסרו היו מהדורות הקודמים, הם אסרו מטעם של מראית העין ובחוקותיהם לא תלכו, כל מה שלא שייך היום בכלל. כולם היו חוזרים בהם בימינו ומתירים.

וכן כתב מרן הגאון רבי שלום משאש בשו"ת "שמש ומגן" (חלק ב' אה"ע סי' ט"ו והלאה): "רוב הפוסקים המחמירים היינו משום דת יהודית ומראית העין וכו', וזה היה קודם התפשטות המנהג בכל העולם. וכמו שכתבו בדבריהם 'אם תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה'. לא כן היום שכולם פרצו גדר ונעשה מנהג פשוט, וגם המחמירים יחזרו בהם להתיר, ונמצא רוב הפוסקים לצד ההיתר".

כיוצא בזה כתב הגר"מ גרוס שליט"א בספרו "אום אני חומה" (דף צ"ד), וזה לשונו: "רבים האוסרים הוא משום מראית העין, והוא לפני שנתפשט לבישת הפאות. וגם טעם האוסרים שיסבור שהוא שערות ויבוא לידי הרהור, ליכא כיום".

וכן כתב הגאון רבי גבריאל ציננער שליט"א, מח"ס "נטעי גבריאל": "שיטת הפוסקים המחמירים הוא או בשביל חשש מראית העין או משום שהם משיער המת שאסור בהנאה או משום הרהור או משום דת יהודית או משום חוקות הגויים, וא"כ בזמננו שנתפשט שבנות ישראל הכשרות הולכות בפאה נכרית, והקלות דעת וכל שכן נכריות אינן הולכות רק בגילוי שערות ממש, לא שייך כל החששות. ומה שהביא רשימות של כמה גדולים שאסרו, טעם של רובם לא שייך בזמננו". (קובץ אור ישראל ל"ז). 

והגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, לשעבר רב ומו"צ בנתיבות ואח"כ רב ומו"צ בשכונת רוממה בירושלים, בספרו "אבני ישפה" (חלק ה' סי' קמ"ה), כתב: "בזמננו יש מודעות רחוב שבני אדם תולים ברחובות על האיסור של הפאה הנכרית, וכמה הדבר חמור. אבל כפי מה שהוכחנו שכיום הדבר ברור שאין כאן מראית העין, לא שייכים דברי הפוסקים שאסרו הפאה משום מראית העין, כי היום השתנתה המציאות. ולכן מי שתולה מודעה על חומר האיסור, הוא מטעה את הרבים, כי יש על מה לסמוך".

וכן כתב הגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א, בשו"ת "דת והלכה" (סי' א'): "ויש בזה צורך היום להתיר הדבר לספרדים ותימנים, שאם נעמוד לאסור להו פאה נכרית, יכשלו רובן ככולן של הצעירות במטפחת למחצה לשליש ולרביע רחמנא ליצלן, דהוה גם לדידהו איסור חמור טפי וכמש"כ, ולכן אנן שליחותייהו דקמאי עבדי לצורך השעה להתיר פאות, שיש בזה צורך ודת יהודית יותר מגילוי שערות במקצת. ואין ספק בחשש כהאי גוונא היום בעוונותינו הרבים, והגאונים שאסרו היו מצטרפים להורות כדברינו וזה פשוט". 

וגם הגאונים בעל שו"ת "שואל ומשיב" ובעל "מאמר מרדכי" בספרם "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה), כתבו להתיר פאה נכרית, על אף שהם נכדי מהר"י קצנלנבוגן שהיה ראש וראשון לאוסרים, וביארו שמהר"י אסר רק בזמנו ובמקומו, שהיה זה פירצה חדשה. וזה לשונם שם: "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא".

והפוסקים הראשונים והעיקריים שכתבו בספריהם לאסור לבישת פאה, הלא הם "באר שבע" והגאון יעב"ץ וסיעתם, אסרו גם לבישת מטפחת והצריכו רדיד עליה, כמבואר בדברי מהר"י קצנלנבוגן שהביאו הב"ש, וזה לשונו שם: "אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער, וגם הוא כיסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות, אפי' הכי לא סגי, משום דשני כיסויים גמורים בעינן, ודעבידי ביחוד לכיסוי השיער, כמטפחת או סבכה והדומה לה, ועל המטפחת רדיד". ולכן פירש את המשנה בשבת שמדובר בפאה נכרית מכוסה, כי לשיטתו צריך שני כיסויים, ואין נפק"מ בין מטפחת לפאה. 

וממילא אי אפשר לעשות "פלגינן דיבורא" בשיטתם, ולהביא היום ראיה מהם שהפאה אסורה ללא רדיד עליה, ומאידך להתיר לבישת מטפחת שאין עליה רדיד, דלא כדבריהם, ובפרט במטפחות המצויות כיום. ורוב אוסרי הפאה כתבו דברים חריפים בחומרת גילוי מקצת שערות. 

העובדות הן, יהודה יקירי, שלא עיינת ב"תורתו של מרן" מעולם. כי אם היית מעיין קצת, רק קצת, היית רואה שהרב עובדיה הביא בספריו הרבה יסודות להתיר...

ועל קצה המזלג:

א. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' אה"ע סי' ה') בענין פאה נכרית רצה הרב לאסור מטעם בחוקותיהם לא תלכו, ואילו בענין היתר גילוח במכונה כתב הרב בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י') וזה לשונו, "שאין איסור ובחוקותיהם לא תלכו נוהג אלא כשהוא מתכוון להתדמות אליהם... לא שייך איסור ובחוקותיהם לא תלכו, אלא בדבר שעושים משום אמונתם ועבודתם... אף שמראש מקדם שהורגלו האומות באירופה לגלח זקנם, המסיר שערותיו נראה כמי שמתדמה להם במלבושיהם, שיש בו איסור משום ובחוקותיהם לא תלכו, כל זה היה מאז ומעולם, אך עתה בעוונותינו הרבים קלקלתינו תקנתינו, שכבר הורגלו רובא דרובא מישראל שבמדינתנו לגלח הזקן וא"כ אין כאן משום ובחוקותיהם לא תלכו". 

ב. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום הרהורי עבירה, ומאידך מצינו בשו"ת יביע אומר חלק ו' (או"ח סי' י"ג), לגבי היתר אמירת דבר שבקדושה כנגד שיער נשים נשואות שאין דרכן לכסות ראשן, שכתב הרב בהיפך וזה לשונו: "לכאורה נראה שמכיון שנשים אלה רגילות לצאת לרשות הרבים בגילוי ראש, ודרכן בכך, אין בזה משום הרהור... יש לחלק בין גילוי שוק באשה שלא הותר מעולם גם לבתולות פנויות, לשיער שהותר בבתולות פנויות, וא"כ י"ל דלא שכיח הרהור כ"כ בזה". 

ג. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) כתב הרב לאסור פאה משום מראית העין, ומאידך בשו"ת יביע אומר (חלק ט' יו"ד סי' י' הנ"ל) בענין היתר גילוח במכונה, כתב הרב וזה לשונו: "כל שהדבר מפורסם שיש דרך היתר, לא שייך בו איסור משום מראית העין... לא גזרינן גזירות משום מראית העין אחר חתימת הש"ס, ובפרט בזמן הזה שנפוץ המנהג של גילוח הזקן במספריים כעין תער גם אצל יראי שמים, ולא נשאר מקום כל כך לחשד". 

ד. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה משום דת יהודית, ודברי הרב סותרים לכאורה את מה שכתב בשו"ת יביע אומר (חלק ד' סי' ג') לגבי גילוי שיער הבתולות וכיסוי ראש הנשים הנשואות במטפחת, וזה לשונו שם: "והנה היום פשט המנהג שהנשים יראות ה' יוצאות במטפחת או בכובע בלבד בלי צעיף או רדיד, ואין פוצה פה ומצפצף. ועל כרחך דדוקא עצם כיסוי הראש שהוא דאורייתא הוא מחוייב המציאות לעולם ולא ישתנה בשום זמן, אבל מנהג בנות ישראל שנהגו לצניעות כל שהמנהג בכל העיר להקל אזלינן בתר מנהגא... והכי נמי במה שנהגו הנשים לצאת במטפחת או בכובע בלי שום צעיף או רדיד, כיון שהכל נהגו כן, בכהאי גוונא אתי מנהג ומבטל מנהג". 

ה. בשו"ת יביע אומר (חלק ד' אה"ע סי' ג') רצה הרב לאסור פאה למרות שהגרש"ק כתב שהוא איסור דרבנן וי"ל ספק דרבנן לקולא, מפני שעיקרו מדאורייתא. ומאידך כתב הרב בשו"ת יחוה דעת (חלק ד' סי' נ"ב בהערה), וזה לשונו: "כתב בשו"ת משאת משה (חלק או"ח סוף סי' א') שהרדב"ז יחיד הוא לגבי כולהו רבוותא, דסבירא להו דבספק פלוגתא דרבוותא בדרבנן אזלינן לקולא". עכ"ל. והאריך שם להביא פוסקים הסוברים שגם כשנחלקו הפוסקים בדברים האסורים מדרבנן, אמרינן על זה ספק דרבנן לקולא. 

ו. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל חרם ההפלאה. ומאידך בשו"ת יבי"א חלק ד' (אה"ע סי' ג'), כתב הרב להתיר מטפחת המגלה מקצת שערות: "אף שהצמח צדק מליובאוויטש בתשובה (חלק אה"ע סי' קל"ט) ובחידושי הש"ס (פ"ג דברכות) האריך לחלוק על המהר"ם, ע"ש, מ"מ רבו האחרונים שסמכו ע"ד המהר"ם, ובודאי שהנשים הנוהגות היתר בדבר אין מזניחין אותן ויש להן ע"מ שיסמוכו", עכ"ל. וזאת אע"פ שיש חרם בדבר, שהחרימו את הנשים ההולכות במטפחת שע"י זה מתגלות מעט השערות, ראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בשו"ת דת והלכה (סי' א') בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל וכו', ולא יאבה ה' סלוח לו" וכו'. 

ז. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) דחה הרב את היתר הפאה של הרמ"א, בטענה שדיבר על ק"ש ולא על יציאה לרה"ר. ומאידך בריש התשובה ההיא כתב: "אע"פ שכתב הרמב"ם (בפרק כ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י"ז), לא יהלכו בנות ישראל פרועי ראש בשוק, אחת פנויה ואחת אשת איש, וכן פסק הטוש"ע אה"ע (סי' כ"א סעיף ב'), כבר פירשו הפרישה והב"ח והח"מ והב"ש, שפירוש פנויה בכאן היינו אלמנה או גרושה, אבל בתולה מותרת ללכת בפרוע ראש, וכמ"ש ראבי"ה (בפ"ג דברכות סי' ע"ו), שמותר לקרות קריאת שמע נגד בתולה שרגילה בגילוי שיער, ואין בזה משום שיער באשה ערוה. וכ"כ בארחות חיים (הלכות קריאת שמע אות ל"ו) בשם ר"ת, שמעשים בכל יום לקרות קריאת שמע כנגד שיער הבתולות. וכן הוא במאירי (ברכות כ"ד) ובמרדכי והרא"ש שם". עכ"ל שו"ת יביע אומר שם. וזה לשון הרא"ש בברכות שהזכיר שם: "אבל בתולות שדרכן לילך פרועות מותר לקרות כנגדן". וגם המאירי והמרדכי שם דיברו בענין קריאת שמע. ולא דחה זאת בטענה שמדובר רק בבית ולא ברה"ר.

ח. בשו"ת יביע אומר (חלק ה' שם) רצה הרב לאסור פאה בגלל לשונו החריף של "עצי ארזים", שכתב ש"המורים היתר בזה עתידים ליתן את הדין". ומאידך בספר הליכות עולם (חלק א' פרשת לך לך הלכה ה') כתב הרב וזה לשונו: "מנהג הספרדים ועדות המזרח ללבוש טלית קטן תחת הבגדים, ואף הציציות מכוסות תחת הבגדים, ומנהג זה יסודתו בהררי קודש. וכן יש לנהוג לדעת רבותינו המקובלים, ואף תלמידי הישיבות טוב ונכון שלא ישנו ממנהג אבותיהם". ובהערות הביא הרב פוסקים המסייעים לדבריו, ואח"כ כתב שם: "ומכאן תשובה למש"כ במשנה ברורה (סי' ח' ס"ק כ"ו), אותם אנשים המשימים הציצית בתוך המכנסיים שלהם, לא די שהם מעלימים עיניהם ממה שנאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה', עוד מבזים הם את מצוות השי"ת, ועתידים הם ליתן את הדין על כך". והנה שם לא התחשב הרב זצ"ל בלשונו החריפה של הגאון בעל "משנה ברורה", ולא פסק כמותו. ומוכח מדבריו, שאם יש פוסקים לסמוך עליהם, לא מתחשבים בלשונות חריפים מעין אלה, ואין מקום לזה בהלכה.

ואכן באמת הרב היקל בכמה מקרים שהגיעו לפניו (ספר מעיין אומר חלק ט) ורק לציבור הרחב הוא החמיר כדי שלא יתפשט המנהג. גם היקל לאלמנה וגרושה, אפילו אם היו רגילות לכסות במטפחת במשך שנים.

הצחיק אותי מאוד לקרוא את המשפט: "הרבה סיפורים מספרים על גדולי ישראל שהתירו ולא היא כגון חכם בן ציון שמספרים בשמו שהתיר ומגדולי תלמידיו העידו שאסר עלי ספר".

המצב הוא בדיוק הפוך: הוא התיר במפורש בספריו, והורה לאשתו לחבוש פאה, וכל משפחתו עם פאות, רק שהרב מוצפי מעיד אחרת בשמו...

בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סי' י"א), פסק להתיר פאה נכרית במפורש. זהו תימצות של כל התשובה:

"מרן בשו"ע (סי' ע"ה סעיף ב') כתב וזה לשונו, "שיער של אשה שדרכה לכסותו אסור לקרות (קריאת שמע) כנגדו, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר". וכתב ע"ז הרמ"א בהג"ה שם, "וכל שכן שיער נכרית (דמותר) אפי' דרכה לכסות. הגהות אלפסי החדשים". ע"כ. וכ"כ גם בדרכי משה... ומקורו מדברי שלטי הגבורים... ומשמע מדברי הרמ"א שמתיר לצאת בפאה נכרית אפי' לרשות הרבים במקום שרגילות בכך, וכ"כ הפרי מגדים (אשל אברהם אות ה') בדעת המגן אברהם (שם ס"ק ה), שביאר דברי הרמ"א הנ"ל... והנה הגאון באר שבע (סי' י"ח) האריך לדחות דברי הש"ג מההלכה... ונראה לענ"ד ליישב בס"ד דברי הרמ"א... דהוא ז"ל לומד מדברי שלטי הגבורים דיוצאת לרשות הרבים בפאה נכרית לא חשיב פרועת ראש מהתורה, אבל לענין דת יהודית לא למד ממנו, אלא סמך על שיטתו ושיטת הרמב"ם ומרן בזה, שהדבר תלוי במנהג המקומות, וא"כ כיון שנהגו לילך כך גם ברשות הרבים, שוב לית בה אפי' דת יהודית".

(שים לב שהוא לא כתב במפורש מותר ללכת עם פאה... למרות שזה ברור מהתשובה).

ובאור לציון חלק ב' (פרק מ"ה הלכה ט"ז - פסקי הלכות בקצרה) גם התיר במפורש:

"הלכה: מותר לקרוא דברים שבקדושה כנגד אשה הלבושה פאה נכרית. ביאור: ראה בספר אור לציון תשובות חלק א' או"ח סי' י"א, במה שנתבאר שם ליישב דברי הרמ"א שכתב שמותר לקרות ק"ש כנגד אשה הלובשת פאה נכרית, ושמותר לה לצאת כך לשוק במקום שרגילות בכך, ונתבאר שם שכן היא גם דעת הרמב"ם ומרן השו"ע".

(גם שם ההיתר "מתחבא" בביאורים).

בחוברת "כיסוי ראש לאשה" (יו"ל בתשס"ח) מובא, "יש מהעולם שרצו לטעון שה"אור לציון" רק הליץ בעד המנהג אבל למעשה לא התיר, ולכן שאלתי את בנו הגאון רבי אליהו אבא שאול שליט"א האם נכון הדבר, וענה לי בזה הלשון, באופן כללי סבר אבי שמטפחת עדיפא, אבל כיון שיש נשים שיוצאות להן שערות מהמטפחת, העדיף אבי את הפאה והנהיג בביתו ללבוש פאה נכרית, שזה כיסוי יותר טוב, וכך הורה לנשים אחרות".

אז איך הרב מוצפי מעיד אחרת? איני יודע, ואני גם לא צריך להסביר מדוע הוא אומר את מה שהוא אומר.

אבל בספר "תפארת ציון", כתוב: "והיתה לו (לגרב"צ אבא שאול זצ"ל) חכמה בפסק, לצאת מתוך בעיות סבוכות, ואכמ"ל. והיו הוראות שהיה עונה בחכמה, עד שיש שלא היו יורדים לסוף דעתו. וכגון בענין פאה נכרית... היה מסתיר פסקים מסויימים מחמת השלום. פעם אמר לי לערוך מפיו תשובה ארוכה ומנומקת בענין מסויים, ולהסתירה שלא תתפרסם אלא לאחר אריכות ימים ושנים". 

במילים אחרות, כדי לא לעורר מחלוקת עם הרב עובדיה שהיה צועק על ענין הפאה בכל הזדמנות, הוא פשוט הסתיר את ההיתר שלו ולתלמידים ענה בצורה מבלבלת...

אבל ההיתר כתוב במפורש בספרו!

וכאשר אנחנו מציגים מחלוקת, אנחנו לא אומרים "זה טעה וזה צדק". 

אבל זכותו של כל תלמיד חכם ללמוד את הסוגיה בספרי הפוסקים, ולהסיק את המסקנה שנראית לו. אין מונופול לאף פוסק הלכה - התורה מסורה לכולם.

גם כאשר מגלים סתירות בשיטתו של פוסק פלוני - מותר לכתוב זאת. זה לא "זלזול". מי שרוצה ללכת בשיטתו - בשמחה רבה. כנ"ל מי שהולך בשיטתם של אחרים... 

אני לא "נלחם" באוסרים. מעולם לא נלחמתי באף אחד. גם לא קראתי לך להחליף את המטפחת שלך בפאה, ולא מעניין אותי מה תעשי או איך את נראית. 

אם את רוצה לראות מהי באמת "מלחמה" (במתירים), את מוזמנת להציץ בתגובות שלך ושל חברתך "לה' המלוכה", תגובות של השמצה והכפשה בלתי פוסקת כלפיי, כאשר הנדון של פאה היה בכלל שולי ולא קשור לדיון הזה.

הענין שלי (לא בדיון הזה, אלא בדיונים אחרים) הוא שהציבור יידע את כל השיטות בהלכה, ולא רק מה שהוא קורא במודעות רחוב או בפשקווילים וחוברות תעמולה.

אינני פוסק הלכה ואני לא מתיר כלום. אני רק מצטט מה שכתבו גדולים ממני.

גם לא כתבתי שהרב מוצפי שיקר. כתבתי את המציאות - שהגרב"צ אבא שאול כתב בספרו להתיר (כל אחד יכול לפתוח ולראות שהציטוט שלי תואם למקור) ושהמשפחה שלו כולה נוהגת להיתר, על פיו. אין כאן ענין של "אמונה".

ודוקא כתבתי הסבר משכנע ששומר על כבודו של הרב מוצפי ולא הופך אותו ל"שקרן". 

מה שאת כותבת "אל תשלח הוכחות כי זה לא מעניין", זה דוקא מאוד מעניין לראות איך את טומנת את הראש בחול.

והתלמידים יכולים לכתוב מה שהם רוצים. אם לפנינו שחור על גבי לבן בשני ספריו הוא התיר, צריך להפנים שזאת המציאות, וכנראה הוא בלבל במתכוון את תלמידיו, כפי שהבאתי מהספר "תפארת ציון".

חבר שלי דיבר עם אחד מגדולי הרבנים שמשמש כרב עיר והוא תלמיד של הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ואמר לו בטלפון שהוא פעם אחת התיר לו פאה ופעם אחת אסר לו.... 

תבין לבד עד כמה הוא בלבל אותם, כדי שלא לצאת ברבים נגד ידידו הרב עובדיה.

מצטער, אבל אי אפשר לנהל דיון בצורה כזאת.

תקראי שוב את מה שכתבתי, ואז תגיבי.

אני הסברתי הכל יפה מאוד.

אף אחד לא אמר שהרב יצחק ברכה הוא לא צדיק ולא קדוש. או שהוא משקר.

והרב יצחק טופיק הרב של ביתר, עליו דיברתי בתגובה הקודמת:

"חבר שלי דיבר עם אחד מגדולי הרבנים שמשמש כרב עיר והוא תלמיד של הגאון רבי בן ציון אבא שאול, ואמר לו בטלפון שהוא פעם אחת התיר לו פאה ופעם אחת אסר לו..."

וברור גם לך שאצל רווקה אין בזה שום איסור.

ומעולם לא שמענו איסור כזה, ברווקה או בנשואה, שאסור לה להיות "יפה יותר". 

אתה כותב שהחתם סופר התיר פאה מהשיער של עצמה, הוא לא כתב את זה, היא אומרת שהשדה חמד אסר, הוא רק הביא את דעת האוסרים והמתירים. מצחיק לקרוא כמה חוסר ידע יש בציבור (אתם לא לבד)...

אבל נהניתי לקרוא את דברי "כלה נאה" כשהיא מציגה את הצד של המתירים. זה צעד ראשון בהבנה של המחלוקת... לא רק לדקלם צד אחד במחלוקת, אלא להבין שיש טענות משני הצדדים.

ושוב אני מדגיש שאני לא טוען שהרב עובדיה "טעה" או משהו כזה. זה שטויות, ואנחנו מאוד קטנים. אבל יש בענין הזה מחלוקת בין גדולי הדור, ואי אפשר להכריח אף אחד לעשות כפי דעתו של הרב עובדיה דוקא.

וגם לפי הרב עובדיה עצמו, אשה נשואה שמוצאת חן בעיני בעלה רק עם פאה, יכולה ללבוש פאה. או אם קשה לה, כי כל החברות חובשות פאה, או כל המשפחה עם פאה.

אבל תכלס רוב האנשים ורוב הנשים יודעים להבחין מה פאה ומה לא פאה, בין היתר לפי התסרוקת ולפי צורת השיער על הראש.

וממה נפשך: גבר חרדי לא יתחיל גם עם רווקה, וגבר שאינו חרדי יתחיל עם נשואה. אשתי עובדת במקום שיש חובשות מטפחת וחובשות פאה, וגברים מתחילים עם כולן ללא הבדל גזע דת ומין.

ושוב פעם, בפעם המליון: "כיסוי ראש נועד בעיקר להראות שאישה נשואה" זה שטות ללא שום מקור.

להגזים אסור.

לדוגמא בגמרא כתוב שאשה יוצאת מביתה עם בושם.

מצד שני ציינו לגנאי את אותן נשים שהתיזו בושם בכוונה על הגברים.

אפשר להבין את ההבדל "הדק" בין השניים...

מותר לאשה להתבשם, אסור לה לשפוך על עצמה קילו בושם.

גם אשתו של מרן רבי שלום משאש הלכה עם מטפחת. מנהג האשה לא בהכרח קובע על דעתו של הבעל. הרב טופיק עצמו חי וקיים, כל מי שמפקפק יכול ללכת לשאול אותו ולשמוע ממנו בעצמו כיצד הרב בן ציון פעם אסר לו ופעם התיר לו.

ואת מוזמנת להביא ציטוט שכתבתי באיזשהו מקום בפורום הזה, שאינו מכבד את מי שנוהג אחרת. 

בכל אופן היית צריכה להתייחס עניינית למה שכתבתי כאן, ולא למה שכתבתי בעבר בדיונים אחרים, ובטח שלא להתפרץ בשטף גידופים והשמצות כלפיי, על בסיס מה שכתבתי בעבר.

הוא מביא את דעת הרמ"א להתיר פאה, מביאה את דעת החולקים, ומה שהקשו עליו, ודוחה אותם, ומסביר שכך היא ההלכה לפי הרמב"ם והשו"ע.

גם בחלק ב' הוא כותב במפורש "ראה בחלק א', שכתבנו שם שמותר לאשה לצאת עם פאה..." אבל מבליע את זה בתוך ההערות ולא בגוף ההלכה.

מי שעיניים בראשו, ויודע לקרוא בין השורות, רואה כיצד המחבר ניסה להסתיר את דעתו. ואכן הגאון הרב בן ציון אבא שאול חלק בהרבה הלכות על הרב עובדיה, אבל כאן שזה נושא שהרב עובדיה דיבר עליו הרבה, הוא לא רצה לצאת בגלוי נגדו.

הציווי הוא לאישה נשואה לכסות את השערות שלה

איך אמר לי רב גדול,

עד כמה נשואה אישה רוצה להראות זה כבר יראת שמיים שלה

הרי בשביל להראות נשואה אני יכולה להחזיק שלט ענק שיראו מכל מקום וכתוב עליו נשואה..

הענין הוא בכיסוי השיער 

שואלת באמת 

מכבדת את מה שאת אומרת ולא מסכימה 

טעות מביכה שהושרשה בציבור... אין לזה שום מקור.

אני מבין גם את הצורך בהמצאה: יש כאלה שפשוט מתקשים להסביר מדוע נשואה בת 90 עם שיער לבן ויבש, צריכה לכסות את שערה, ורווקה בת 30 יכולה לגלות את שערה.

אז ממציאים דברים כמו "הנשואה צריכה היכר שהיא נשואה". אבל לא. בתימן ובארצות נוספות, וגם בחז"ל בזמן הגמרא, הרווקות והנשואות כולן כיסו את שערן ולא היה שום הבדל בין רווקה לנשואה. היה רק סימן אחד ויחיד, ביום הכלולות, שהבתולה היתה פורעת את צמתה על כתפיה.

ביחד עם זה אפשר להיות מאוד יפה עם כיסוי ראש כפי דרישות ההלכה...

אם את מסתמכת על הסברא התורנית של שלום-בית - אין מבחינה תורנית שום מקור לכך שאשה תלך ללא כיסוי ראש "בגלל שלום בית" כי בעלה רוצה. זה לא דבר טוב לצטט דברים תורניים, ולבנות על סמכם הלכות מחודשות, כשאינם בהקשר.

השם נמחק בשביל להשכין שלום, כי כך ה' ציוה בתורתו. ושתמשים בכך כדי להראות כמה גדול שלום בית. אבל זה כמובן לא מתיר לעבור סתם עבירות "כי הבעל רוצה". כל דבר, צריך בדיקה לעצמו.

[מניח שלא מעט נשים היו מאד מתנגדות שאשה "תשמע לבעלה" אם היה אומר לה ללכת עם משהו שמכוער בעיניה, ולא היו אומרות שתעשה כך "בגלל שלום בית".... אז זה לא פחות]

אז לא כדאי שתורדי. יותר טוב מבלי בכלל לדעתי.  פשוט תחפשי סרט וכו' ששניכם אוהבים..

עוד משהי רשמה זאת - "מדאורייתא אאל"ט אישה חייבת שיהיה ניכר שהיא נשואה ".

להבהרה: ברור שרצוי עדיף מלא אבל גם אם את לא שם אז עדיף משהו על כלום. 

ב"הצלחה ושבת שלום!

כי כשאת בלי כיסוי ראש, יש סיכוי שתחזרי בתשובה יום אחד ותכסי את הראש.

אבל כשאת עם "סרט", את עלולה עוד לפתח אידאולוגיה שהסרט הוא תחליף לכיסוי, ולהרגיש טוב עם זה... 

כמו שכל אחד ואחת מבינים שביקיני הוא לא "משהו" כך גם סרט. הוא לא כיסוי בשום מובן. ו"היכר" שהיא נשואה הוא המצאה עכשווית שאין לה מקור הלכתי.

זו אכן חולשה, ש"אינך מסוגלת" כיסוי ראש מלא. וראוי היה להתגבר על זה, על כל פנים כשיוצאים מהבית, אבל לא זו היתה השאלה.

מוטב חלקית, מאשר בכלל לא. זה לא או שעושים או שום דבר.

ובוודאי שפאה, שהלכו דורות של נשים - וגם היום - זה לא "מגוחך".

פסיקת הלכה אינה לפי "הרגשת בטן".

נכון שיש משהו בריא בתחושה הזו, שפאה, בפרט בצורתה כיום, זה נראה "כאילו". אבל יש הרבה שמתירים כך, יש אפילו שרואים בכך יתרון (הרבי מלובאוויטש).

על כן, תאמרי לבעלך שאת מבינה את ההרגשה שלו - אבל אינך רוצה לחזור להסתובב לגמרי כמו רווקה כשאת נשואה. לא צנוע.

ואם מתאים מבחינתך ללכת עם פאה - תאמרי לו ששמעת שהרבה פוסקים מתירים את זה לגמרי, כי זה לא השיער הטבעי; ושאת תלכי עם פאה שאינה ראוותנית שנראית לו פיתרון "מגוחך", אלא עם משהו שאינו כמו בלי כיסוי ראש. הוא יעיין בהלכה, ילמד אותה קצת יותר. את תמצאי פאה הולמת שיפה לך ואינה "בוטה" מידי, ושניכם תוכלו להיות מרוצים. ובעיקר - טוב בעיני ה'..

אנשים נוטים לחשוב שהחיים שחור לבן- או הכל או לא כלום. וזה לא כך בעיני השם! ד' רואה ומעריך ואוהב כל השתדלות הכי קטנה שלנו! אז להפך.. אם את רוצה לעשות שינוי אז רק שינוי לטובה- להוסיף ולא להוריד..!

 גם אם כרגע קשה לך לכסות את כל שערותייך, דעי לך ששימת סרט שמראה שאת נשואה יש גם משקל הלכתי חשוב ביותר. קוראים לזה "דת משה". אולי אם תסתכלי יחד עם בעלך על ההלכות שנוגעות לכיסוי ראש, ואפילו תשאלו רב ששניהם סומכים עליו, זה ישב טוב יותר על שניכם. כי בהחלט יש מקום לסרט על פי ההלכה. בהצלחה רבה!

למען השם, מאיפה הבאת את זה?

"דת משה" אומרת שהראש צריך להיות מכוסה במלואו. אצטט לך מהרמב"ם הלכות אישות פרק כ"ד: "ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת משה: יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי". כך גם בשו"ע.

"דת יהודית" היא תוספת מאוחרת של מנהג בנות ישראל, כל מקום לפי מנהגו. זה גם משתנה לפי המקום והזמן. בעבר, מדין "דת יהודית" לבשו רדיד גדול כתוספת לכיסוי, היום השתנה המנהג ואין חיוב ללבשו.

"דת משה" לא אומרת שהנשואה צריכה להצהיר שהיא נשואה, אין בכלל חיוב כזה, וכמובן של"סרט" אין כלל משמעות מבחינה הלכתית.

אדרבה, הסרט הוא גרוע מאוד, כי נשים שעונדות סרט על הראש מרגישות טוב עם עצמן מתוך בורות וחוסר ידיעה, כאשר הן עוברות על איסור דאורייתא.

ראשית, האשה לא אמרה שהיא הולכת עם סרט בלבד, אלא עם "חצי כיסוי ראש עם סרט". אני מבין שכוונתה שמכסה חצי ראש.

דבר שני, היא לא עושה מכך "אידיאולוגיה". היא יודעת שזה לא בסדר, אלא ש"אינה יכולה", בהרגשתה, ללכת עם יותר מזה. הרצון הזה שמתבטא במשהו, יוכל להביא לחיזוק יותר. אם תתרגל ללא כלום - הסיכוי שפעם תחזור בה קטן יותר. מתרגלת באפקרותא. יש להעריך כל רצון טוב.

דבר שלישי, בהיות שאכן יש מפוסקי דורנו, כולל גדולי גדולים, שהדגישו את הכיעור בהשתדלות "להיראות כמו רווקה" (כך יש מהרב אויערבך), אז גם אם  לדעתך זו דעת מיעוט, מכל מקום - השתדלותה ללכת אפילו לפי משהו שמבטא כיוון שיש הסוברים שהוא חשוב (אע"פ שאכן הלכתית לא יסכימו ש"חצי" זה נחשב לכיסוי), יש בה משהו. זה כבר שייך יותר לחוכמה של הוראת הוראה, מאשר לשאלה ההלכתית. בפרט שיש מיעוט קטן מאד, למיטב זכרוני, שסובר שגם ב"קצת כיסוי" יש משהו. מוטב שאשה תתכוון לסמוך על מישהו, אשר להתייאש לגמרי.

לגבי עצם הענין שכיסוי ראש מבטא את היותה נשואה - אע"פ שלא פוסקים הלכה (וקל וחומר לא ההיפך מההלכה), לפי "טעמא", אבל ברור שזו סברא חזקה, אע"פ שידוע לי כאלה שציטטת בעבר שדיברו על כך כמו סוג של "גזירת הכתוב". יש כמה וכמה מקורות הפוכים. כמובן, לא אכנס כאן לדיון חוזר.... כך שאין צורך לטרוח להביא את המקורות שהבאת בענין זה בעבר (היה יהודי יקר, לתמיד חכם חשוב, הרב אלימלך בר שאול זצ"ל, רבה של רחובות, שהאריך להסביר בתשובה לאשה ששאלה, מובא בספרו, עד כמה כיסוי הראש הוא "נזר הצניעות" והכתר שמבחין אשה נשואה. ממש לא כדאי לזלזל בדברים כאלה, גם אגב שיטפא של הרצון להעמיד על ערך הפאה..)

אבל בוודאי נכון, שמצד הדין הראש צריך להיות מכוסה. לא "חצי". יש דיון לגבי ה"טפח"/שתי אצבעות כידוע, אבל לא "קצת כיסוי".

ובוודאי נכון שפאה זה פיתרון מצוין למצב כזה. בזה צריך הסברה לבעל, שהלכה זה לא רק לפי "הרגשה". גם ייראה לו טוב - וגם תנהג לפי הדין. זו סברא מאד מאד בעייתית, לחשוב שבגלל שזה נראה לו כמו ללא כיסוי, אז עדיף באמת ללא כיסוי... הבדל שמיים וארץ.

ומקריאה ברפרוף טעיתי והבנתי משום מה שמדובר בסרט בלבד.

אבל במחילת כבוד תורתך, דבריי במקומם עומדים, ואין ממש הבדל בין חצי כיסוי לבין סרט.

ואסביר: בשמירת שבת, לדוגמא, יש ענין שגם אדם שמחלל שבת, יקבל על עצמו משהו. לדוגמא אם הוא מעשן, אז יקבל על עצמו לא לכבות את הסיגריה. לאט לאט הוא ימשיך ויוסיף עוד, עד שיגיע לשמירת שבת מלאה. וזה בדוק ומנוסה.

בכיסוי, לעומת זאת, יש ענין לכסות את כל הראש. כיסוי חציו, אינו מועיל מאומה. אף אחד לא יבוא לאשה שחובשת בגד שמכסה את הצד הקדמי שלה ומגלה את הצד האחורי (סתם זורק דוגמא שעלתה בראשי כרגע) ויאמר לה "כל הכבוד, בת ישראל צנועה את! לכסות חצי זה לא פשוט! המשיכי כך!" כולנו מבינים שזאת בדיחה.

אותה אשה, כשהיא מבינה שגם חצי כיסוי זה משהו, היא פשוט תמשיך עם זה ותרגיש טוב עם עצמה. ובעלה הצדיק פשוט הבהיר לה שזה כלום... ועדיף שלא תשים כלום, כדי שתפנים היטב שזה כלום.

אני חולק עליך בכל מה שכתבת. הניסיון הוכיח ש"הסרט" הולך ומתפשט בציבור הדתי לאומי, ועוד ועוד נשים חושבות שהסרט זה משהו, כי הרי "הכיסוי נועד להדגיש שאני נשואה". שזה שטות והבל, ללא שום מקור, כפי שהארכתי בכמה תגובות כאן בדיון הזה.

גם מה שהבאת בשם הגרש"ז אויערבאך - אין לזה מקור. אולי הוא דיבר על הניסיון להשוות לכיסוי מראה של "בלי כיסוי". אבל ללא קשר לרווקה. אבל אלה שמועות בשמו, הוא לא כתב זאת מעולם, ויש סבירות גבוהה שלא אמר זאת מעולם. 

איני מבין איך הגעת ל"גדולי גדולים" כאשר בקושי מדובר בשמועה בשם גדול אחד... או בתקנונים שונים, שכידוע אינם משקפים את ההלכה (אגב, גם בתקנון זה כתוב בלשון של "לא ראוי").

לגבי מה שכתבת שזו סברא חזקה, שכיסוי הראש מבטא את היותה נשואה - יכול להיות שזו סברא חזקה, אבל מי שיתרשם מזה הוא רק אחד שלא קרא ולא שנה, אבל ת"ח כמוך צריך להכיר את הענין מיסודו, וכשלומדים זאת ביסודיות מבינים שזה עורבא פרח.

הגמרא בכתובות ע"ב מדברת על "בנות ישראל". הגר"א, הב"ח, ועוד, דייקו מגמרא זו שאין שום הבדל בין נשואה לפנויה. הרמב"ם והשו"ע כתבו זאת בפשטות: "אחת פנויה ואחת אשת איש". האחרונים, מחמת המנהג שהרווקות יוצאות כיום פרועות, נדחקו מאוד בביאור דבריהם. אבל בפשטות? הם דיברו על נשואות ורווקות... גם הגמרא בנדרים שהגדירה את הגברים כ"שחורי הראש" והנודר מהם מותר בנשים (למרות שאם הרווקות פרועות, אז הוא אסור בכל הרווקות כי גם הן שחורי הראש).

גם הפמ"ג הבין כך, ואין כאן המקום להאריך בזה. גם קללת חוה המובאת במסכת עירובין דף ק', מדברת על נשים באופן כללי. 

מה שהרב בר שאול האריך להסביר שכיסוי ראש הוא נזר צניעות וכו' - אני לא מזלזל בזה, וזה אכן טוב עבור בנות שמתקרבות לדת ומתעניינות מהו טעם כיסוי הראש. אבל אם רואים שכתוצאה מההסבר הזה, נשים חושבות שמספיק "סרט", אז צריך להדגיש שההסבר הזה חסר מקור לחלוטין... (ולא בגלל אג'נדה שקשורה לפאה).

אבל, יש לציין שראשית, על אף מה שהבאת לגבי "אחד נשואות ואחד פנויות" (שגם שם ההבנה הפשוט ההיא שזה ענין של צניעות, גם אם זה בבחינת "טעמא דקרא" ואינו משנה להלכה-למעשה), למעשה זה אצל  נשואות בלבד, כיום דומני ללא יוצא מן הכלל. ובכן, הנהגת צניעות יתרה אצל נשואות. זו הכוונה. לא סתם איזה "סמל" שהיא נשואה, מעין אותם גברים שעונדים טבעת למטרה זו.... לכך התכוונתי שזו "סברא חזקה", שכיסוי הראש נועד להדגיש צניעות, ולמעשה - את הצניעות היתרה אצל אשה נשואה. בין אם מטעם שהיא אשת איש, בין אם מטעם שהיא בעולת-בעל.

וגם יש סברא טובה להבין באופן טבעי את הענין, על אף שאכן היה גדול שכתב שכביכול מסברא אי אפשר להבין מה ההבדל ביניהן. לא ניכנס שוב לפירוט.

דבר שני, בוודאי שאני מסכים איתך שזו רעה חולה, שמתפשטת אופנה כזו של "סרט", ונשים כאילו "פוסקות לעצמן" מתוך הרגשה.

אבל כאן היתה שאלה ספציפית, של אשה שניכר שאינה עושה זאת כאידיאולוגיה, כפי שכבר כתבתי. במקרה כזה, אכן ראוי לעודד את זה כשלב שיש לקוות שישתפר עוד, מאשר לומר "אל תלכי בכלל"..

ולגבי המשל שהבאת, אדרבה: אם מישהי היתה הולכת חלילה בפריצות גמורה - והיתה אומרת, אכסה קצת יותר, כי זה בינתיים מה שאני יכולה, ברור שהיו מעודדים אותה. גם מסבירים שזה לא סוף פסוק. 

לגבי ההסבר של הרב בר שאול זצ"ל, לדעתי זה לא רק ל"מתקרבות" - ולא בגלל זה כתב את זה. אפשר לראות בספרו. זה הסבר טוב ומוצק, כרגיל כאשר מבארים רעיונות שאחרי הלכות (כשכמובן, קיום ההלכה אינו מותנה ב"רעיון"). ואינו "חסר מקור" כלל, כפי שביארתי לעיל. 

ולא ההסבר הזה גורם ל"סרט"... זה נכתב לפני שנים רבות, כשעוד לא חשבו על דבר כזה... היו לא מעטות שכלל לא הלכו עם כיסוי ראש, והיו אחרות. אלו שהולכות עם סרט כי חושבות שזה "מציין" את היותה נשואה, אולי יפה שרוצות להדגיש שהן כבר נשואות - זה טוב בני עצמו - אבל אין לכך קשר, לפחות לפי רובא-דרובא של הפוסקים (ראיתי דומני משהו חריג בענין) למצוה לכסות את הראש.

ולגבי בעלה של זאת, שאתה קורא לו "בעלה הצדיק", ודן אותו לכף זכות שכל מה שאמר לה שתלך בלי זה, זה כדי שתפנים זה לא כלום.... יפה שאתה מסתכל עליו בעין טובה, אבל אני לא משוכנע שזה כך. על אף שתיאורטית יתכן שאמר במר ליבו. שהרי גם על פאה אמר כך. כלומר, מה שנראה לו "לא אמיתי", כבר יותר טוב שתלך בלי זה... לומר לאשתו הלכה-למעשה שתלך וראשה מגולה לגמרי - זאת טעות קשה. ואני מסופק מאד אם זה היה כדי "לגרום" שתלך עם מלא. חוששני שיגרום ההיפך.

במחילה - אסתפק בכך  לדיונים הללו. אחרת עלולים שוה להיסחף שוב בדיון שאין לו סוף, בנושא שקרוב מאד לליבך (אולי ל"ראשך", או יותר נכון, ראש רעייתך..). בשו"ט. שנזכה לכתר מלוכה מה' על עמו ונחלתו.

[בהיות שאגב שיטפא כתבת, "ת"ח כמוך" וכד', אני חייב לציין למען היושר, שלצערי לא הגעתי לכך. נקוה שבעז"ה עם הזמן..)

וזה גם לא מוזכר בראשונים.

אגב, אם יש בשיער חוסר צניעות, אז לא צריך ללמוד מ"ופרע את ראש האשה". הרי כתוב "והיה מחניך קדוש" ומשם כבר מובן שכל גילוי ערוה הוא אסור. גם הגמרא במסכת ברכות כ"ד מביאה ממרחק לחמה, ששיער הוא ערוה מהפסוק "שערך כעדר העזים". היא אפילו לא מנסה ללמוד זאת מ"ופרע את ראש האשה"..

רש"י בכתובות דף ע"ב מבאר שממעשה הכהן והסוטה, למדים שכך היה מנהג בנות ישראל. זהו פירושו העיקרי של רש"י: "מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר". זוהי גזירת הכתוב גמורה, או למעלה מכך, מנהג בנות ישראל שמוזכר בתורה...

מסברא, אכן אי אפשר להבין מה שונה רווקה מנשואה, ואפילו הרב עובדיה, שהתנגד כידוע ללבישת פאה, הביא פוסק כלשהו שכתב לאסור פאה מטעם זה שנשואה נראית כמו רווקה, ודחה אותו לגמרי, וכתב שאין הבדל בין נשואה לרווקה נדה, שתיהן אסורות באיסור חמור.

גם אין שום חילוק בדיני הצניעות בין רווקה לנשואה, מדוע שדוקא בפרט זה יהיה חילוק.

אגב, מלשון השאלה לא משתמע כדבריך, זה מה שהיא כותבת: "אני שמה חצי כיסוי עם סרט. בעלי טוען שזה מגוחך ורוצה שאוריד לגמריי. על כיסוי ראש מלא מבחינתי אין מה לדבר לא מסוגלת".

לגבי המשל שהבאתי - אני לא מאמין שאתה היית מעודד מישהי שרגילה ללכת בבגד ים, כאשר היא תכסה צד אחד. אני חושב שגם אתה היית מבין שזה חוכא ואיטלולא. משום מה, בכיסוי הראש, לא מבינים שחצי כיסוי זה בדיחה... לכן הבאתי דוגמא.

אגב, גם לא מבינים את הבעייתיות בכיסוי ראש מסוג כזה שמחליק כל רגע מהראש. אבל אם אשה תלבש חצאית כזאת שכל כמה דקות תיפול לה, כולם יבינו את הבעייתיות...
 
הסברים הם נחמדים באופן כללי, בפרט למתחזקים, אבל לא כאשר יודעים שההסבר אינו מתחיל כלל. כאשר מבינים שמדין התורה אין שום חילוק בין נשואה לרווקה, וגם מדין הגמ', וגם מדין השו"ע והרמב"ם, והמצב הנתון שהרווקות הולכות פרועות, הוא מצב של בדיעבד שהפוסקים אישרו אותו בלית ברירה ומתוך דוחק עצום בשו"ע וברמב"ם (האם יש לשון יותר ברורה מ"אחת פנויה ואחת אשת איש"?) - אזי מבינים שההסבר הוא מגוחך. נחמד, אבל מגוחך...

אפשר גם להוסיף שבארצות אותנטיות כמו תימן, הלכו גם הרווקות וגם הנשואות בכיסוי ראש. כמובן שלא היה שום הבדל בין רווקה לנשואה. אם היו שומעים את ההסבר של הרב בר שאול, זה היה ממש מצחיק אותם. לכן זה גם מצחיק אותי, כאחד שלמד את הסוגיה.
 

הגמרא במסכת ברכות דף כ"ד אומרת ששיער הוא ערוה. 

מסבירים הראשונים במקום, ששיער הבתולות אינו ערווה, כי... הבתולות רגילות ללכת בגילוי ראש.

(אגב לשיטת הרמב"ם גם שיער הנשואות אינו ערווה ומותר לקרוא דברי תורה כנגדו, הוא סובר שהשיער הוא כלום. כך הבין רבי יוסף קארו בדבריו).

מה למדים מדברי הראשונים? ששיער אינו ערווה "בעצם" אלא שרק אם הוא רגיל להתכסות, אז גילויו לפתע מעורר תאווה והרהור (זה דבר שאפשר להבין בהגיון פשוט - כל דבר שרגיל להתכסות ופתאום מתגלה, הוא מעורר הרהור).

מכאן פסקו האחרונים, כמו בן איש חי, ערוך השולחן, וגם אחרון חביב, רבי עובדיה יוסף, ששיער הנשואות בימינו אינו "ערווה" ואם אשה חילונית רגילה ללכת בגילוי ראש, מותר לקרוא דברי תורה כנגדה, כי שערה אינו מביא הרהור מיוחד.

זאת אומרת, יש הבדל בין החיוב לכסות את הראש, שהוא מדאורייתא, "גזירת הכתוב", ולעולם יש חיוב כזה, כי התורה אינה משתנה, לבין המושג "ערוה" בשיער, שהוא משתנה לפי הזמן והמקום.

ועכשיו (בהנחה שקראת והבנת עד כאן), תעמדי מול המראה ותקראי שוב את המשפט שכתבת: "תפסיק לדקלם דברים בלי להבין את הפשט"....

אותו "סרט" ממילא לא מכסה שום דבר ואין לו דין של כיסוי כלשהו. אם כבר, עדיף שתעשה רצון בעלה, ואולי יום אחד תתעורר בתשובה שלמה ותכסה את ראשה כמו שצריך.

אלא שקשה לה לקיים בשלמות.

אז לזלזל בהשתדלות - זו לא דרך נכונה. הרי זה לא שאם לא היתה מצוה, היא היתה שמה חצי כיסוי כתחביב. זה לפחות סוג של הצהרה על רצון חשוב. בעז"ה תתקדם יותר. דומני שאם היתה שואלת פוסקי הלכה מובהקים, כאשר ברור שאינה עושה מזה אידיאולוגיה - היו אומרים לה שעדיף כך מאשר בכלל לא..

עיקר השאלה בענין "חצי או לא כלום", בפרט במישהי כזו שאינה עושה מכך אידיאולוגיה אלא "קשה לה", אינה האם זה "שווה" משהו הלכתית או לא (שגם בזה יש כנראה מיעוט שנותן לכך ערך הלכתי ממשי), אלא שאלה של דרכי פסיקה (ובשביל להבין אותה, צריך באמת להיות פוסק רציני, שתופס את ה"ראש" של נשים מסויימות, למה בכלל זה "קשה להן"... לנו זה נראה יופי. צריך "להעמיק" באמפתיה כדי להבין למה יש נשים ש"קשה להן".. כך גם יהיה יותר קל לשכנע אותן שממש כדאי בכל זאת. בלי להבין מה קשה לשני, גם לא תוכל לשכנע אותו להתגבר על הקושי, כנראה. לפעמים גם אם נאמר לו שזה רצון השם...).

קל וחומר, שהיא כנראה אכן רוצה לקיים את ההלכה, ומוכנה ללכת עם פאה. אז מי שרוצה לעשות "מה שהוא רוצה", זה דווקא האיש בנידון זה.. (גם עליו ניתן ללמד זכות, ש"נראה לו" שזה סוג של רמאות..). אין "ואהבת לרעך כמוך", ללכת ללא שמץ כיסוי, כי האיש לא רוצה פאה...  צריך להסביר לו, במתינות.

אך האם הבעל דנן חשקה נפשו לפסוק בביתו כפסיקת הרוב, ולא לסמוך על דעת מיעוט.

בנוסף, אין לנו את הצד שלו, אולי הוא מספר את זה אחרת.

כמובן שהכל השערות, ניתן מאוד להתחבר לצד של האשה, כי הוא המופיע כאן כמסכן שלא נותנים לו דרור לעבוד את ה' כרצונו.

בכל עניין כזה בו ההלכה מתנגשת עם הזוגיות צריך לדון בזה בצורה מעמיקה וזוגית, ולא מבחינה הלכתית.

לכן, טענתי פה שהיא צריכה ללכת לקראתו, שהרי אם בעלה מצהיר בפניה שהיא יכולה ללכת בלי כיסוי ראש, כי חצי זה לא כיסוי כי כך פוסקים רבותיו, אל לנו לזלזל בפסיקה שלו, ואל לה לזלזל בפסיקה שלו, ולומר לו, דעתך ההלכתית אינה מקובלת כאן, חופשיה אני לפסוק כרצוני, אין זה כי אם חוסר בתקשורת, ולא מעצור בעקבות חוסר ידע הלכתי או פסק הלכה מפורש.

ראשית, הרי הוא מתנגד גם לפאה. זה בוודאי לא "דעת מיעוט", ובוודאי שלא נכון שמישהו מרבותיו יאמר שעדיף ללא כיסוי מאשר פאה..

דבר שני, גם לגבי ה"חצי" זו לא רק "שאלה זוגית" כמו שניסית להציג. כי גם אם הבעל פוסק כרבותיו (נניח שזה כך. לא בטוח - כי איש מרבותיו מן הסתם לא היה אומר לו שעדיף שכבר תלך בלי כיסוי בכלל) - אף אחד לא מזלזל בפסיקתו. וגם  היא, בוודאי שהיה ראוי שתנהג כרצונו. כפי שכתבת. בזה אין מחלוקת. השאלה היא כעת, כשלמעשה אינה הולכת כך, כי "אינה מסוגלת" לדבריה - גם אם לא מקבלים הסבר כזה - האם עדיף שתלך בכלל בלי כיסוי, כי לדעתו זה לא נקרא ממילא.  על זה אמרתי, שזו שאלה בדרכי פסיקה. כי לקבלת עצתו, יש משמעות של עשית דבר שהיא מרגישה בו עבירה, יותר ממה שכעת; ואח"כ גם התרגלות למשהו שיהיה קשה לתקן.

אז אם הוא סובר שזה "אותו דבר" למשה - אולי כדאי שבאמת ישאל את רבותיו אם עצתו נכונה... בטוחני שיאמרו שלא, קל וחומר על פאה.

זוג שחזר בתשובה ולאט לאט קיבלו על עצמם ממש את כל המצוות

היה רק דבר אחד שהאישה לא הצליחה לעשות - היא לא היתה מסוגלת לכסות את ראשה

בעלה מאוד מאוד רצה שתעשה את זה והיא פשוט לא היתה מסוגלת

הוא ניסה לקחת אותה למומחים ויועצים ורבנים שיסבירו את חשיבות המצווה, שיתנו רעיונות איך לקים אותה בהכי פחות אי נוחות

כלום לא עזר - פשוט לא היתה מסוגלת

ואז הוא שמע על רב גדול מאוד בירושלים, ר שלמה זלמן אוירבאך

הוא אמר לה שהוא יסע לרב לשאול אותו לדעתו על הענין וסוכם שהיא תנסה לקבל את מה שהרב יקבע

הוא נסע וחזר שותק

היא שואלת אותו: מה הרב אמר

והבעל עונה בשפל קול: שאת צודקת

-מה?????

-שאת צודקת

-???

-הרב אמר לי שכל היופי של האישה והפאר והנשיות זה בשער, ומאוד מאוד מאוד קשה לכסות את הראש

וואו!

כששמעה האישה את זה היא קיבלה על עצמה כיסוי ראש, כיון שהרגישה את הדבר הכ"כ נכון הזה, שמאוד קשה לכסות את הראש

מעריכה אותך על העמידה במבחן, גם מול בעלך, מחזקת אותך להעלות בקודש ולא חלילה להוריד

יש לי משפט שלי אישית מהדהד מאז התיכון: בפרשת אישה סוטה כתוב שבמסגרת מסע ההשפלה שהחוטאת עוברת בחצר העזרה מסירים את כיסוי הראש שלה, ושם כותב רש"י הקדוש משהו בערך כזה: "מכאן לבנות ישראל, שגילוי הראש גנאי הוא להן" - אמאלה, מי רוצה להיות מגונית? האם כשיבוא המשיח בקרוב ממש תלכי לשכנה להשאיל כובע כדי שתוכלי לבוא לראותו במקדש?

לפי השו"ע , אישה שמביישת את בעלה , יוצאת ללא כתובה.

כתוב.

לא כתוב כך בהקשר כזה.

אדרבה, מה שכתוב, זה שניתן להוציא ללא כתובה אשה שהולכת ללא כיסוי ראש, עוברת על "דת יהודית". ולא שהאיש יציע לה באופן מעשי ללכת בכלל בלי כיסוי ראש כי "מתבייש בחצי"...  למעשה, היום לא מוציאים בגלל זה. צריך לפתור בצורה אמיתית.

ומה שאתה אומר גם לא נכון וגם לא קשור לנושא.

ואם תגיד את זה עוד עשר פעמים, לא יהפך הסילוף שלך לאמת.

וזה לא מה שמעניין את הבית יוסף.

ממש לא אכפת לו איזה בגד לובשת האישה ואיך מיסתרקת ואם יש לה כיסוי ראש או אין לה או יש לה חצי.

הוא מדבר על היחס של אישה לבעלה, זו הסיבה שהיא יוצאת בלי כתובה.

לכן ערוך השולחן, פסק שהיום לא מגרשים אישה בגלל כיסוי ראש, לא בגלל שפעם היה אסור ועכשיו מותר, אלא בגלל שגם היום וגם אז זה לא מה שהיה חשוב.

פעם כיסוי ראש היה אינדיקציה למשהו והיום לא אינדיקציה לכלום, אבל העיקרון ההלכתי נשאר כמו שהיה, אם אישה מביישת את בעלה, היא יוצאת ללא כתובה וזה לא משנה איך היא מביישת, אם בלבוש שלה, או בהתנהגות שלה או בדיבור שלה. לא משנה

אבל אנשים קטנים מתעסקים בשטויות, כן כיסוי, לא כיסוי, חצי כיסוי. הבלים.

אין צורך שאומר "עוד עשר פעמים".. מה שכתבתי - זה מה שאומרת הגמרא. שאדם יכול לגרש "עוברת על דת יהודית". למעשה בנושא זה, לא כך נוהגים היום.

אז אם היית אומר שמביישת אותו בכך שאינה הולכת בכיסוי ראש, ניחא.

אבל שיכול לומר לה שתלך לגמרי ללא כיסוי ראש, כי "מביישת אותו" שהולכת עם חצי, בוודאי שזה ממש ההיפך מההלכה.

שלא לדבר על גילוי הראש, מאן דכר שמיה.

כל מה שאת עושה למען התקדמות ליותר קדושה זה מעולה!!!

תשאלי רב מה לעשות הכי טוב

אינ מבינה את הטענות של שניכם אבל יש גם צד גיחוך... הוא מתבייש בסרט שלך אז מה הוא מציע ? להוריד את הכל!

ואת "לא מסוגלת" לשים כסוי ראש יותר מכסה...למה?

כדאי מאד לבדוק כל אחד מה מניע אותו.. מה יגידו.?.. מה חושבים עליהם... ?

אומרים שיש החלטה אחד שמקרבים את שני בני הזוג לשם יתברך

מה ההחלטה שלכם?

כשאדם עובר על ההלכה, אין לזה קשר עם המשפט "70 פנים לתורה". המשפט הזה מדבר על פירושם של דברי אגדה... אבל הלכה יש רק אחת.

אם אדם מצווה להניח תפילין, והוא מחליט להניח קוביה הונגרית, כולם מבינים שאין כאן שום מצווה. למרות ש"בכל זאת, הוא מניח משהו".

אני מבינה אותך, ויש לי הרבה חברות שהן משתפות אותי בהתלבטות הזאת,

אני מציעה להן ללכת עם כיסוי מלא, לא מתוך הכרח, אלא איך שאני רואה את איך שצריך ללכת.

זו בהחלט התמודדות לא פשוטה עבורי, מודה.

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..