אבאל'ה אבאל'ה כמה שהזמן רץ,כמה שאנחנו רצים ולא,אנחנו לא רודפים אחרי השמש
(עידן רייכל,חלומות של אחרים),אנחנו רודפים אחרי העקב של החבר שלנו שהוא אחרי החבר שלפניו שהוא ממשיך
לרוץ אחרי הראשון.
לא מספיקים לעצור לרגע,חוטפים במהירות פרוסת לחם מרוחה בגבינה לבנה ועוד פלח תפוז לצהריים
ויאו להמשיך לרוץ
להמשיך לרוץ
למשיך (לפלאפון.)
יאו
לרוץ רוץ כבר ילד נו תייגת?הגבת?צפית?נשמת???
רוץ אחרי בוא כבר נו.
ולא.אנחנו לא עוצרים לרגע.
לא עוצרים לבדוק מה שלום סבתא יוכבד ואם ההיא עדיין מחכה למתנה מהשיר של כיתה ד'..
('מה נקנה לה מתנה,כוס קפה ועוגיהה'..)
יש מצב שעד היום היא יושבת בכיסא הנדנדה המרופט שלה ומתפללת שנקום לתחייה מהקבר המלכותי שנזרקנו לתוכו-
הפלאפון עם המגן היפה שקנינו.טוב,קברים יכולים להיות גם יפים...
אני סתם מתבדחת עכשיו אבל זה פשוט כואב לי...
אנחנו לא עוצרים לרגע.
רק לטוס מהר,עם הווליום של השירים..והיום בכלל,רוץ יותר-תרזה יותר.היהי,אבל לא לשכוח לרוץ עם אוזניית הבלוטוס הלבנה.
עד שמגיע הרגע שבו הסוללה בפלאפון מתחילה להטריד את המנוחה ויאו בואו נרוץ מהר אל השקע,שם כבר ננוח,
בפינת ההמתנה לעלייה משמעותית בסוללה.
ואז הפלאפון נכבה.
עוד לא הספקנו להגיע למטען.
כמה
דקות
של שקט.
אשרי העם שככה לו,אשרי העם שהפלאפון הוא אלוקיו.
מזל שיש רגעים מסויימים שאנחנו חייבים לעצור בהם כדי להטעין.
את עצמנו ואת הטאצ' הדומם שמולנו.
יש לי סלידה מפלאפונים ו ווצאפים וכו' אבל אולי לרגעים האלה הם נועדו..
הם יחידים שיכולים להביא אותנו לרגעים שבהם נעמוד רגע בשתיקה ליד הפלאפון הכבוי,מחכים בשתיקה עמוקה שהוא יידלק..
זה הזמן האמיתי לחשבון נפש.
כשהפלאפון עדיין כבוי לנו מול העיניים.
כשהוא בלי סוללה.
כשאנחנו בשקט,רק אנחנו והוא,
והוא כבוי אז בתכלס יוצא שאנחנו לכמה דקות עם עצמנו לבד,עד שיידלק חזרה.
הלוואי ובזמן הזה,במקום להילחץ מתי הוא ידלק,נעשה עם עצמנו חשבון נפש אמיתי..
ושלא יהיה וירטואלי.
