ב. למה אתם "לא מתראים"? כך המנהג אצלכם - או שזה כי אינו יוזם. הוא יודע שאת מצפה שתיפגשו?

ג. את חייבת לשאול אותו. אין כאן "לא נעים", ואין "לא רוצה לצאת רודפת". אלו "שיקולים" של מה בכך. זו החלטה לכל החיים..

תתקשרי, או תכתבי - איך שמקובל אצלכם - ותשאלי אותו מדוע התקשורת היא רק על עניינים טכניים, ולא נפגשים, מאז שהחלטתם.

גם אם ייצא שנפגשתם "בגלל שביקשת", זה שווה. את צריכה לברר מה קורה.

ד. אם הדברים לא יתחוורו לגמרי באופן כזה - מציע כן לשתף את ההורים.

"הודענו לכולם ועשינו הרבה הכנות", זה באמת יכול להיות לא נעים - אבל עוד יותר "לא נעים", זה אם חששותייך חלילה מוצדקות.

על כן, לדעתי, תבררי עם הבחור. תקבעו פגישה, תראי מה קורה.

אם יתברר שזה בכלל לא כך, הוא מתענין ואיכפתי, והכל זה בגלל השקפה שבין הזמן שמחליטים לבין החתונה ממעטים בכל קשר חוץ מ"טכני", אז זה ענין אחד (למרות שלא נכון כנראה להפריז גם בזה, כדי שתגיעי בטוחה לחתונה).

אבל אם זה לא כך, ולא כך נהוג בחברה שלכם, אלא מישהו שזה אופיו - זה כבר ענין אחר. צריך לדבר עם ההורים. מוטב לוודא כעת במי מדובר, מאשר להתחתן ולגלות אח"כ.

ולא חשוד על השקפה של מיעוט במפגשים

אין מצב שהולך ביחד,

היא גם כתבה שהם פתוחים, אמור להיות הפוך

לפעמים "מושגים" של חֶברה מסויימת, משפיעים על התנהגויות באופן אחר.

"פתוחים יחסית" היא כתבה על השיוך החברתי של עצמה. זה לא אומר מה הבחור מבין לגבי מה עושים בתקופה שבין-לבין.

אולי הוא חושב שכדי שלא יהרהר בה יותר מידי, צריך לעסוק רק עניינים טכניים ולהשאיר את כל היחס לאחרי החתונה?

אולי הוא ביטל פגישה "כי אין לו זמן", כי חשב שזה סתם יצר הרע מצידו?....

אנחנו לא יכולים לדעת מכאן.

אני מסכים, שזה נשמע לנו לא טוב. מה זה לקבוע פגישה ולבטל כי אין זמןף ולא להציע משהו אחר. מה זה לא להיפגש.. אבל כל זה - בחס למה שרגילים "אצלנו". ולא זו היתה השאלה.

על כן, אין ברירה, צריכה לבר איתו ישירות, בזריזות, לשמוע מה יש לו לומר. אח"כ, אם הדברים אינם לגמרי ברורים, לשתף את ההורים - אולי יזערו לה לנתח את המשוב לפי הקודים הנהוגים שם.

לא נורמלי משום כיוון, גם החתן הכי דוס משתוקק לראות את הכלה שלו

אם היית מתארת שאתם מאד דוסים ומחמירים ונפגשים פעם בשבועיים מילא אבל את לא מתארת את זה,

דחוף לדבר עם ההורים שלך, ניסית לשתף את המדריכת כלות?  דמות מהסמינר שמבינה עניין?

מי המדריך שלו? הוא בישיבה? אולי אפשר משם לברר מה קורה

אולי הוא מפחד להתחתן? מתעסק במשהו אחר?

אתם מדברים בטלפון? תגידי לו שאת מודאגת שאתם לא נפגשים.. מעניין מה יהיה לו לומר

אל תתחתני ככה!!!!

כ"כ הרבה נשים צעירות בוכות איך הם לא שמו לב לפני החתונה

אל תחכי יקרה

אם את צריכה עזרה בשמחה.

עדיף שתתביישי עכשיו ותעשי מה שצריך ולא שתתביישי אחר כך

האדם הכי קרוב אליך, תשאלי ישירות אל תתביישי

רק תנסחי את השאלה בצורה שלא תביך אותך, כמו ,שמתי לב שאנחנו כמעט ולא נפגשים, לא מפריע לך שאנחנו נפגשים פעם בחודש? " או משהו בסגנון

זה מהרגעים שאת חייבת לשים את השכל. זה החיים שלך !! אל תשימי על אף אחד, את זו שהולכת לחיות בנישואם האלה ולא אף אחד אחר .
היוםםם את חיייבת אבל חייבת להתקשר אליו ולברר את זה . איתו.ישירות. זה המיועד לך כרגע ולא חברים שלו שלא בטוח שמכירים אותו.
וואי בא לי ככ לעזור לך . את חייבת לעשות משהו . בבקשה אל תעשי טעות . תתגברי על עצמך , זה עכשיו או לעולם לא....... (תמיד אפשר אחרי החתונה, אבל למה אם אפשר עכשיו ).
אישה חייבת להיות נאהבת ע"י בעלה בטח לפני הנישואים , ששם זה שיא ההתאהבות(לא שיא האהבה) ומה יקרה כשהפרפרים עוד קצת ירדו אחרי ילד ואחרי 2 ואחרי 3 ? מה יקרה אז ? איך הוא יתנהג ? אישה שבעלה לא מראה לה חיבה היא לא שמחה . 
בבקשה ממך , בשבילך , ובשביל הילדים שלך תעשי את זה. תדברי איתו. מחילה שזה ככ תקיף.

הבנתי נכון?

שואלת שוב, הוא בישיבה? יש לו רב/מדריך?

גם הביישנים אוהבים לראות את הכלות שלהם

כמה שההורים שלך עסוקים הם יעדיפו לדעת אתמול מה איתך

אבל את צריכה לאזור אומץ. אין ברירה. תבקשי ממנו להיפגש - תגידי שזה הכרחי מבחינתך, ותעלי את כל השאלות שהעלית כאן. גלוי ופתוח לגמרי.

כמו כן, נסי לדבר עם מי שמכיר אותו היטב. אולי הרב שלו.

אם מבחינת המנהגים אצלכם אין בעיה שתיפגשו - אז מה זה שלא נפגשים?..

וכן. תדברי עם ההורים. תגידי להם שיש איזו בעיה, ואת מעוניינת לשוחח איתם. אדרבה, אם הם עסוקים ב"הכנות וכספים", בוודאי ראוי ליידע אותם בעוד מועד.

את צריכה להבין, שאת כעת בשלב קצת אחר בחיים.. יופי שיש לך מידות טובות, יש לך ביישנות, קשה לך להעלות נושאים, בפני הבחור, בפני ההורים...

אבל, תאמרי לעצמך. נניח שחלילה היתה לי דלקת גרון - האם לא הייתי הולכת למרפאה, מראה לרופאה את הגרון כדי שתראה אם יש דלקת?... הייתי עושה את זה, למרות שאני ממש מתביישת לפתוח את הפה לפני כל אדם ברחוב...

גם כאן זה כך. יש מצב שלא התנסית בו קודם. במצב הזה, מממש לוקחים נשימה עמוקה - ומדברים עם ההורים. הם בוודאי ישמחו לעזור לך.

לפעמים לבחורים "דוסים" קשה להיפגש הרבה עם הארוסה בתקופה שבין האירוסים לחתונה, כי הם צריכים ורוצים לשמור על עצמם מהרהורים. גם מבחינה הלכתית טהורה - אין עניין להיפגש בתקופה הזו, כי ההחלטה להתחתן כבר נעשתה (וכבר נפתר העניין של "לא יקדשנה עד שיראנה"), ומצד שני - עוד אי אפשר לממש את ההחלטה... לא סתם רבנים בעיקרון ממליצים לקצר כמה שאפשר את התקופה הזו, שבין האירוסין לחתונה.

אז באמת יכול להיות שהעובדות הללו, פלוס זה שהוא ביישן וסגור מטבעו, גורמות לו לא ליזום איתך פגישות. וכאן מגיע החלק שלך, של החכמה הנשית העדינה: לדבר במילים צנועות על הגעגוע ועל הצורך להיפגש ולא להגיע לחתונה כמו שני זרים, ובעצם ליזום בעצמך פגישות.

כדי להקל עליו (ואולי גם עלייך) אפשר לתת לפגישות האלו תוכן: או פגישות לצורך הכנות לחתונה (גם אם ההורים עושים הכול, יכולים להישאר לכם כמה דברים), או פגישות שנושאות אופי שונה - נגיד לימוד משותף (תוך שמירה על כללי הצניעות המירביים) וכדומה.

וכמובן - שתפי את הורייך בתחושות. הם מכירים הכי טוב את הניואנסים בחברה שלכם, ויוכלו לומר אם זה נורמלי.

בהצלחה ומזל טוב!

ובכל זאת בחרנו שלא לעשות שבתות משותפות בין האירוסין לחתונה.

(כן נפגשנו בימות החול, אבל בד"כ לסידורים שקשורים לחתונה).

בדרכ חרדים שעושים 6-7 פגישות וסוגרים שזה תוך חודש וחצי בערך. אז כן עושים שבתות יחד

אולי מי שלא חרדי ומכירים מהשכונה או אין לי מושג מאיפה אז לא בוער להם להכיר ולעשות שבת יחד, כי כבר יש את הבסיס להכרות

(כשלקראת הסוף התדירות הייתה דלילה יחסית). אז זה יותר ממה שחרדים עושים בד"כ, אבל ממש לא בהגדרה של "חברים"...

פשוט הגענו למסקנה ששבת משותפת זה יותר מדי התמודדות מבחינת השמירה על הצניעות.

אבל כן יוצאים לטייל אחרי הסעודה לתוך הלילה, ונפגשים רגע אח"כ בבוקר ומבלים זמן שקט אחרי סעודת הבוקר (ואף אחד לא מפריע, כי לא מפריעים לזוג צעיר), ואח"כ גם סעודה שלישית - שלא תמיד כל המשפחה נוכחת בה, ואז כמובן מנצלים גם את מוצ"ש לדייט ארוך... בקיצור - אינטנסיביות שלא תמיד כ"כ בריאה.

אני מודעת לזה שזו לא דעה מקובלת, אבל אני מודה לבעלי שהציג אותה בפניי, ושמחה שנעניתי לבקשתו.

ב"ה אנחנו נשואים באושר כבר שלוש עשרה שנים כמעט, והתקופה הזו של האירוסין, כמה שהייתה קשה, חיזקה את הקשר הטהור בינינו.

מהרגע שהכרנו ועד הרגע שהתחתנו.

שוב, זו דעה לא רגילה, לא לעשות שבתות משותפות, אבל לדעתי יש בה מן האמת.

רק רציתי להראות שזה לא הזוי לא להיפגש בשבת. ועדיף שאם היא כבר מנסה לדבר על לבו שייפגשו - שזה יהיה בימות החול ולא בשבת. כך לדעתי.

יש פה נורה אדומה, זה ברור, אבל זה לא בגלל שהוא מסרב להיפגש בשבת דווקא, אלא בגלל שהוא לא רוצה להיםגש באופן כללי.

זה הרבה מאד זמן ביחד ולא עוזר להתמודדות

שמצריך בדיקה רצינית ביותר...

לא נשמע שיש כאן הבנה של שני הצדדים (לא ברור לי בכלל איך הם החליטו שהם מעוניינים זה בזה, על סמך מה כאילו)

ולא תיאום ציפיות

ולא פתיחות

ולא כנות

בקיצור

אסור לה להתחתן עם רגשות כאלו!

היא חייבת להתייעץ עם מישהו מקצועי!

@פחד מהלא נודע

(אל תפחדי מאף אדם בעולם, זה החיים שלך! שלא תחזרי לפה עם כאב אפילו גדול יותר חס ושלום)

מציעה למצוא יועצת זוגית מוסמכת עם ניסיון ולדבר איתה 

יכול להיות שבהמשך החיים איתו את תצטרכי להוביל את הקשר פעמים נוספות, ולהיות האישה החכמה שבונה את ביתה.

אבל את צריכה לחשוב עמוק בתוכך אם את מעוניינת בזה.

מצטרפת להמלצות למצוא יועצת זוגיות מצוינת, ולשתף אותה בכל החששות, ושהיא תעזור לך להבין אם הם מהותיים ואם הם סיבה לבטל, למרות הבושה והפגיעה.

אני גם עדינה כזו וקצת ביישנית ורציתי גבר פעיל חברתית ואסרטיבי.

כל זמן הדייטים זה עלה לי אבל לא יחסתי לזה חשיבות..כי ראיתי את הטוב שבו. לקראת החתונה זה ממש צף!! וחששתי.

היום אני מודה לה'! בעל מקסים וטוב לב. אם הייתי עם בעל אסרטיבי יותר הייתי נדחקת לצד ופחות מביעה את עצמי כי לא היה נותן מקום.. הוא ממש נותן לי מקום וזה מאפשר לי יותר ביטחון ועם הזמן אני נתתי לו להוביל בדברים מסוימים והוא נתן לי בדברים אחרים ויחד אנו פועלים. זה פלוס גדול! אפשר לבנות יחד בהבסיס ויש מקום לשני הצדדים.

קיצר זה ממש לא בהכרח משו רע בחור קצת ביישן!  יש לזה הרבה פלוסים ולומדים החיים גם מכריחים ללמוד.

כמובן שאני לא יודעת מה קורא אצלך.. אבל אם בדקת אותו בזמן הדייטים בחכמה ועם יד על הדופק וראית את החיסרון עוד לפני אבל הטוב שבו ו"המתנות" שהוא מביא איתו גברו והחלטת שכן..וכמוני זה עלה וצף שוב לפני החתונה..

תסמכי על עצמך!! ועל שיקול הדעת שלך! זה קורא להרבה אנשים החששות לפני!

ותבדקי לאחר שאמרת לו שזה הפריע לך אם הוא יותר בא לקראתך ומציע להיפגש.. זה אומר הרבה!!

שאם לא יהיה לך טוב איתו גם לו לא יהיה טוב איתך

מחשבות קשות יש לכולם פחות או יותר  אבל 

באופן כללי צריך שיהיה תחושה טובה רוב רובו של הזמן  במיוחד בתקופת האירוסין

קחי בחשבון שזה משהו שכנראה לא ישתנה  עם הזמן

בכל אופן בהצלחה בכל אשר תפני

עוד מעט תרשום את אשכנזיה לכי לפורום של האשכנזים..

אנחנו קודם כל בני אדם עם צרכים לפני הכל.

אח"כ יהודים

אח"כ מתחלקים למגזרים עם תרבות מסוימת

אומנם יש באמת דברים שיותר מקובלים פה או שם

אבל איך שכתבת את זה זה היה נשמע כאילו היא מוקצה. את x לכי לפורום x

אין שום בעיה לקבל כאן עצה או פרספקטיבה

בעיקרון הפערים כן מתחילים להצטמצם,

אבל העקרונות הן אותם עקרונות

לכולם חשובה מציאת חן, כימיה ותקשורת

זה שאולי לא כולם נותנים לזה מספיק דגש, זה משהו אחר..

הפוך, דווקא מתוך המודעות הגדולה של הציבור הדתי לאומי אפשר לעזור לה יותר

אני רואה בזה רק ברכה

ותראה אפילו מה כתבה לה כאן מדריכת כלות חרדית

גם בציבור החרדי מחפשים את הרגש. (מתוך היכרות אישית!!!)

וגם בתור אנשים בוגרים אפשר לתת עצה לפי המגזר של השומע

אני לא אצפה ממנה להיפגש במשך כמה חודשים טובים

אבל בהחלט זה לא תקין מה שהיא תיארה לפי איזה מגזר שתרצה

אדם אינטיליגנט שמייעץ צריך לקחת בחשבון את המקום שהמיועץ מגיע ממנו

ולכן זה בסדר גמור שהיא תקבל תשובות גם מפה.. 

והיא לא טיפשה, אם היא נכנסה לאתר שהציבור פה דתי לאומי, היא יודעת פחות או יותר מה יהיה סגנון התגובות...

ותדע לסנן לפי איך שנכון ומתאים לה.

היא יכולה להתייעץ פה ובעוד אלף מקומות עם עוד אלף אנשים

שורה תחתונה היא תקבל מלא ידע

מקווה שתחליט בתבונה מה לעשות

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

יש פה משתמש בפורום שקנה דירה  בכסף שהוא הרוויח ממכירת ביטקויין. דעתי על המטבע הזה לא השתנתה מאז.

לא יודע מה יוליד יום, אבל נכון להיום - הביטקוין מנצח בענק... 

רווח הכוונה כסף מזומן ביד.

לא החזקת מטבעות מבלי לממש (כי אם כולם יממשו. זה יפול והאחרון יקבל הרבה פחות מאשר הראשון)

ואני לוקח בחשבון שבלוטו רק מעל זכיה מעל 30+ אלף יש מס.

בשאר השקעות (גם לא קריפטו) יש 25% מס מהשקל הראשון.

ואני לוקח בחשבון שכדי להיות להרוויח הרבה בקריפטו אתה צריך "לסכן" הרבה כסף.

לעומת בלוטו, שמספיק להכנס בסכום זעום כדי שיהיה סיכוי (נמוך מאוד אבל קיים)

לא שאני חושב שכדאי להשקיע בלוטו

אבל גם לא חושב שכדאי בקריפטו

כי כמו בלוטו.

כדי שהמשחק יהיה רווחי. מישהו צריך להפסיד

גם בקריפטו

בניגוד לחברה בורסאית שמייצרת הכנסות ולכן השווי שלה גדל

הקריפטו (וזה לא משנה איזה מטבע) לא מייצר שום הכנסות. לכן אין לו באמת שווי שוק אמיתי.

אלא תופח ויורד בהתאם לגחמות השוק

קשה להאמין. מי שנכנס מוקדם לפני שנים וזכה לראות את הנסיקה לשמיים, זכה.

אבל האם יהיה שוב עליות של אלפי אחוזים? אפילו מאה אחוז נשמע כמו פנטזיה. אפילו 50 אחוז נשמע כמו דמיון. כיום.

ועדיין, 50 או 100 אחוזים, בכלל לא נחשב לדמיוני.

אז אם כך אל תשקיע בשום דבר, שים מזומן מתחת לבלטות וזהו.

אבל אתה כן יודע שאיזהו חכם הרואה את הנולד.

אתה יודע את ההיסטוריה של הטוליפ מאניה למיניה.

אתה מודע לסיכון שלא ישאר כלום מההשקעה הזו ותישאר זקן יסר כל.

אתה יודע מה המשמעות של פיזור.

אתה יודע מה המשמעות של תיק סולידי ומאוזן.

אתה בכל זאת מחליט להמר על הכסף שלך ועל הכסף של המשפחה שלך.

זה כסף שלך זה עניין שלך וזו אחריות שלך.

התלבטתי אם להגיב כיוון שלא נשאלתי ישירות לדעתי אבל עניין הנבואה שהזכרת בבא בתרא יב:  פשוט לא מתאים כאן כשם שאדם לא יצא ביום קיץ עם מעיל ומטריה כי הנבואה ניתנה לשוטים  

אני מבקש שלא תשתמש בגמרא כדי להצדיק את חוסר האחריות שלך.

תודה

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

באופן פרטי, שלא דרך המעסיק - ואז מגיע זיכוי מס של 25% מסכום הפרמיה ששולם, ו 'רק' שכיר יכול להיות זכאי להחזרי מס בזכות תרומות לעמותות מוכרות למס לפי סעיף 46 (החזר של 35% מגובה התרומות, בתנאי שסך התרומות

השנתיות מעל לרף המינימום), להיות שכיר ביותר ממקום עבודה אחד בלי שהתבצע תאום מס בין המעסיקים, וכמו כן 'רק' שכיר יכול להשקיע בשוק ההון ויכולים להיווצר תנאים לזיכוי מס, מהמס במקור ששולם על מכירות ברווחים (דוגמאות - המקרה שהביא פותח השרשור, או שאם משקיעים דרך יותר מגוף השקעות אחד, ומצד אחד נוצרו רווחים ושולם מס רווחי הון, והגוף השקעות אחר היו הפסדים - ואז אפשר לקזז בין הרווחים וההפסדים שהיו לאותו אדם).  

אבל אם אם אין ל 'רק' שכיר שום דבר מאלו שציינתי, אז כנראה שאין מה להתעסק עם דוח שנתי וניסיונות להחזרי מס.  

אישה עם כמות יפה של ילדים צריכה להרוויח יפה בשביל שתעבור את סף המס ובשביל שכל הפרוצדורה תהיה לה משתלמת. ואם היא מתכננת ללדת בקרוב לפעמים עדיף לא להגיש הוצאות מוכרות.

חישוב מס הכנסה הוא בגדול נפרד מבחינה חוקית (לא לגמרי, זה לא מדוייק), גם אם הדו"ח הוא דו"ח לזוג.

ההבדל בין הבעל לאישה בנקודות זיכוי הוא מינורי. למה ההנחה שאישה לא משלמת והגבר כן? 

זה נכון שהיום במידה רבה הושוו נקודות הזיכוי לגבר ולאישה. בממוצע נשים נשואות עם ילדים לא מגיעות לסף המס.

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍