וואו.
כמה בלאגן.
כמה כאב.
יש אנשים שבאים ממש ממש מדויק, והם מחממים לך את הלב. וזה מדהים. אז תודה לאנשים האלו, הם יכולים להציל.
ויש אנשים שחודרים לך ללב, אבל וואלה לא רוצה. חודרים ללב, מפריעים, מכאיבים, כמו קוץ מציק כזה שאי אפשר להוציא,
לפעמים אני גם לא רוצה להוציא את הקוצים האלו. רוצה שהקוצים האלו פשוט יהפכו לפרחים בן רגע.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
