למה עמיחי מחכה. הוא לא יודע.
לא שבדרך כלל הכל מבולגן לו, הכללים ברורים, יש סדר בוקר אחרי שחרית עד אחת וסדר צהריים משתיים עד שש וסדר ערב משבע חמישים (ודקה לפני, כך הרב בני) עד עשר ועד בכלל. הוא הולך לישון באחת וקם בחמש ורבע, בשבתות ישיבה הוא מגיע לכל השיעורים ובשבתות חופשיות הוא יושב לבד בבית המדרש הכמעט ריק ולומד. רק בתפילה יש אנשים.
אבל זה לא זה, לא זה הסיפור. עמיחי הוא שיעור ג', ורק עכשיו עולה בו התהיה - למה. ובפעם הראשונה שהיא עולה עמיחי נבהל. הוא פונה מיד לעצמו ומנסה לברר מה קורה, מה הסיפור שלו. איזו הווא אמינא קיננה בו כל הזמן הזה ופתאום התפרצה. נו באמת, הוא אומר לה. שנתיים וחצי אני בישיבה, עכשיו את באה ליצור לי משבר חנוכה?
ולא שיש משבר חנוכה בחשוון, אבל, אולי חשוון זה מצב מצטבר כזה. אם תעזבני יום, יומיים אעזבך, ועכשיו מצטבר הכל. בבין הזמנים בקושי פתחת ספר, הוא נוזף בעצמו. בקושי על דף יומי הקפדת. ועמיחי פתאום מבין שהוא קצת עייף וכואב לו הראש ושהוא באמת צריך לעשות לעצמו בירור רציני. ובאותו ערב אחרי תיקון חצות הוא הולך לישון וקם, או לפחות מתעורר, חמש שעות אחר כך עם ראש כבד ובחילה וחום גבוה כך שכשהוא מניח יד על המצח היא רוצה להרתע בבהלה. בפועל אין לו כח להזיז אותה. והוא תוהה איך זה קורה ועד מתי ולמה, ועוצם עיניים ופוקח שוב בשבע ארבעים ושלוש ורואה מעליו את החבר שלו לחדר, ששואל אותו מה העניין. הוא לא קם לוותיקין. ועמיחי מנסה לגייס תשובות וקולט שאין לו, וממלמל משהו ושוקע חזרה בערפל שממלא לו את המוח. וגם את הלב, הוא קולט פתאום. טמטום הלב. זה באמת מושג ש, קורה. יש דבר כזה.
ובגלל שעמיחי הוא תלמיד שיעור ג' מבולבל הוא מתיישב כשהוא קם אח"כ (באחת עשרה וארבעים ושבע דקות, קצת כואב לו על זה) ושוהה מעט ונעמד ומניח תפילין ואומר קריאת שמע ורוצה להתפלל שמונה עשרה בישיבה אבל חורף אז גורר עצמו למצוא את הרב בני. הוא לא מגיע רחוק מדי, גם כי כוחותיו לא עמדו לו אז הוא נשען חלוש על הקיר ותוהה מה אפשר לעשות וגם כי הרב בני ניצב בפתח המסדרון, מסמן לו לעצור, נגש אליו ותומך בו כשהוא מלווה אותו לחדר. ועמיחי מנסה להציע לרב כסא, כי לא מכובד, וכושל אל המיטה והרב מתיישב לצידו ומחבק אותו, באתי לקיים מצוות ביקור חולים, אומר בחביבות, ראיתי שלא הגעת לסדר.
האמירה הזאת מטלטלת אותו, ואם עמיחי היה בחור אחר כנראה שהיה מחל לבכות אבל הוא רק רועד ואומר, אבל הרב, אני לא יודע למה. והיד החמה של הרב מונחת על כתפו, אז הוא חייב להסביר, זאת אומרת, אני תוהה למה אני פה. פה בעולם, פה בישיבה, בדייטים, מחפש את עצמי ולא יודע למה ולאן. ופתאום הוא קולט מה אמר ומצטמרר, זהו, זאת השאלה.
הרב בני הוא הרב בני ולכן הוא מעודד אותו במילים חמות ואומר רעיונות גדולים במילים קטנות ומבטיח לדבר איתו על זה אח"כ. שואל האם הוא יחזור הביתה, ובתשובה שלילית הוא מציע שילך לראות רופא, ועמיחי מתבייש קצת (כי אין לו כח לקום ולהתלבש וללכת, זה חצי שעה הליכה וכל פסיעה הולמת לו בראש כאילו זורקים עליו מצילתיים), אבל הרב בני מבין ואומר שהוא ידאג לזה. עמיחי רוצה למחות אבל פתאום הוא קולט מה אמר לרב ומה הרב אמר ומשתלטת עליו יראת תלמידי חכמים והסחרחורת שלו מתגברת ומפילה אותו לאט לאט. ובפעם הבאה שהוא רואה את הרב בני הוא נראה לו מטושטש יותר, וכבר מבין שאין לו בררה.
(עד כאן הקפה א')
(אם מישהו קורא/ קרא/ יקרא, אשמח לשמוע)
