בבוקר, בשעות המוקדמות של הבוקר, כשאני רואה מהצד האחד את הירח דהוי, כמעט נעלם, ומהקצה השני את השמש עולה לה.. אני מדמיינת את הירח והשמש מסתכלים זה על זו מחייכים, אולי נותנים כיף או בעצם חיבוק במבט.

ואז השמש עולה, והירח יורד. ויש איזו תחושה של אובדן ופרידה ובדידות ומשהו לא טבעי.
ואז.. שוב.. והפעם השמש יורדת, וירח עולה. ושוב, היי היי, וחיוך ומבט וגעגוע. ושוב נפרדים.

ולמעשה השמש והירח הם קצת תמצית חיינו. חיוך ומבט וקרבה ואז כמיהה וערגה וגעגוע ובדידות, ושוב חיוך ומבט וקרבה ושוב.. ושוב.. ושוב.

ולפעמים לחשוב על זה כואב ולפעמים מנחם ומעודד. תלוי האם נמצאים בנקודת המפגש, או בזו שאחריה ולפניה. אבל, בסוף נפגשים שוב. ולזכור את זה נותן קצת שלווה בתוך כל התוהו של החיים.

(אולי לא מאוד קשור לפה. ובכל זאת).

הצחקתם אותי...