עמיחי מנסה, באמת שהוא מנסה. אבל איכשהו כשהוא יושב מול הרב בני נאבדות לו המילים והמחשבות מתערבלות, משל שוקעות בגדלותו של האדם שלמולו. מבטו נסחף ממרום עזרת הנשים בה ישבו אל עבר ארון הקודש. כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. אתם מבינים, הרב, אני תוהה בכלל על המקום שלי. אני בישיבה, וטוב לי בישיבה, להיות ספון באהלה של תורה, אבל אני לא מבין למה. מה הגורם לזה.
הוא נושם עמוקות וזונח את פתיל הציצית שלו לטובת הפאות. זאת אומרת, אני מאמין בקדוש ברוך הוא, אני רואה את גודל הזכות שבללמוד, אבל, מה יוצא מזה, הרב, מה יוצא מזה. חברים שלי שקבלו פטור מסיימים את התואר השנה, יוצאים לשוק העבודה, לפרנס את עצמם בכבוד. אחרים משתחררים בקרוב מצה"ל אחרי קרוב לשלוש שנות שירות, יתחילו את החיים שלהם. ואני מה? נכון, התחלתי את החיים שלי כשהגעתי לכאן, בשיעור א', ועכשיו כבר שמונה חודשים לא יצאתי מהישיבה. וטוב לי כך. אבל בפועל, במעיישה, מה יהיה אחר כך. שיעור ח' שיעור י"ב שיעור ט"ו, מתישהו כנראה אצטרך לצאת החוצה, אממ, אולי ארצה לילך להרביץ תורה ברבים, אולי, אני לא יודע, אבל הרב, מה יוצא לי מכל הלימוד הזה. למה אני לא רואה את המימוש בפועל. מה יקרה אם לא אוכל להשאר בעולמה של תורה.
איכשהו להגדיר את המחשבות במילים הפך אותן לממשיות, משל הפחד הזה, להזרק ולהיות לבד, הפך הרהורים שקטים של אמת לנחשולים סוערים שמאיימים להציף את עמיחי ואת התקוות שלו. הרב בני מתחיל לדבר בשקט, והמילים שלו מרגיעות את עמיחי, משקיטות את רוחו ומעודדות אותו. הוא מדבר על תפקידו של בן תורה בעולם, על פרק טי"ת באורות התורה, על אמת ושקר. על רוחות הזמן המאיימות להציף, על תיקון עולם במלכות ד', על קביעת לימוד יומי באורות התורה או בניין עולם. ואחרי שעמיחי שומע ומקשיב ו(קצת) מבין, הוא מודה לרב, והרב מהנהן ומדבר עוד קצת ואז שואל אותו בעדינות, ומה עם מה שדיברנו עליו, בנוגע לבניין פרטי?
*
לעמיחי קשה קצת עם השאלה הזאת. הוא חושב קצת על מוריה, שאמרה שהוא "רוחני מדי", ועל שירה, שאמרה שהוא "בעולם הזה מדי, זאת אומרת, לא בבחינה רעה, פשוט, הרב אומר שאדם צריך להיות תמיד מוכשר להשפיע ולהיות מושפע, אבל בבחירה שלו, כן, לא לקחת הכל ולא לדחות כלום, אדם צריך לדעת שלמה שהוא עושה יש משמעות ושכל מעשה שלו יכול לשנות את---" (עמיחי שתק אז וחשב על זה ש לא כ"כ ברור לו מה היא מחפשת), ועל זה שכבר- שבעה חודשים? - הוא לא יצא לדייט. ופתאום הוא מבין, שהוא בן עשרים. ואחת. רווק.
והרב בני מביט עליו ואומר לו, אם אתה לא פנוי כרגע זה גם בסדר, פשוט, יש לי הצעה, אבל אם לא מתאים לך עכשיו אז לא. ועמיחי חושב עוד קצת והרב ממשיך, דווקא למרות מה שדיברנו, נראה לי שזה זמן נכון, ועמיחי שואל, אבל הרב, (יש לו קצת יראה מלהמשיך לדבר, והוא מתחרט שהתחיל כך, אבל הרב מסתכל עליו בציפיה וגם בהערכה והוא מתבייש), אתם מכירים אותי, אני לא יודע לאן אני הולך, והרב אומר, גם אם כך, לפחות אתם יודעים שצריך לעבוד על זה, והרב בני ממשיך, ואבי הנערה תומך, אז, הנקרא לנערה ונשאל את פיה, אתה לא חייב לענות עכשיו, תחשוב על זה קצת, או הרבה, כמה שצריך, ונדבר,
ועמיחי חושב ואומר ש
(אשמח להארות)
(מי שרוצה תיוג, מוזמן לבקש ואשתדל)
)
