הבטן מתהפכת מבכי חנוק.
יומיים עם מלא נסיעות ומלא דפיקות לב מהפחד להיכנס להתקף בגלל רעש. וגם כשהבכי כמעט יצא, לא איפשרתי לו. חנקתי בכח, שלא להראות חולשה ליד כולן.
יש עדיין סימנים על הידיים מאתמול, כמה נואשות בניסיון לשרוט בלי שום דבר חד באמת. היא לא הסכימה לי לקנות סכינים, היא לא נתנה לי להסתכל עליהם.
שמישהו יהיה פה להחזיק אותי. אני נופלת.
אני רוצה לנסות. אני רוצה להצליח.

כוסעמק.

הכל עוד לא התחרבן אבל הולך לקרות בקרוב מאוד. ואני לא יודעת מה לעשות הלאה.