נתחיל בציטוט הידוע והנפלא של הרב סולוביצ'יק:
"נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.
הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם האל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי האל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת 'משא' טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר... ... הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את האל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה.
הקב"ה אומר לו לאברהם: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". כלומר, אני תובע ממך את הקרבן הגדול ביותר. אני רוצה את בנך שהוא יחידך וגם אהובך. אל תשלה את עצמך, כי לאחר שתשמע בקולי ותעלה את בנך לעולה, אתן לך בן אחר במקום יצחק. כשיצחק יישחט על גבי המזבח - תישאר גלמוד וערירי. שום בן לא ייוולד לך. הווייתך תתקפל בבדידות שאין כמותה. אני רוצה את יחידך שאין לו תמורה. כמו כן אל תחשוב, כי יעלה בידך לשכוח את יצחק ולהסיח את דעתך ממנו. כל ימיך תהרהר בו. אני מעוניין בבנך אשר אהבת ותאהב לעולם. לילות של נדודי שינה תבלה ותחטט בפצעיך הנפשיים. מתוך שנתך תקרא ליצחק, וכשתיקץ תמצא את אוהלך שומם ועזוב. חייך ייהפכו לשרשרת ארוכה של ייסורי נפש. ובכל זאת אני תובע את הקרבן הזה.
מובן שסופה של החוויה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה - לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה - מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה" (הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי השקפה, עמ' 254-255).
דברי הגרי"ד הם בניגוד גמור לדברי הרב קוק בעולת ראיה:
" וישכם אברהם בבוקר. מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר."
כמובן, שתי הסתכלויות הם הפוכות ב180 מעלות לעקידה. האם אברהם אבינו סבל או שקם בשמחה? הרב סולוביצ'יק מבאר לפי הפשט, ואילו הרב קוק הולך עם דרשת חז"ל של "וישכם אברהם בבוקר". ומה האמת?
ואני לתומי חושב, ששניהם אמת. אלו ואלו דברי אלהים חיים. והגשר בין שני הפירושים הכ"כ הפוכים טמון ורמוז בדברי המשורר אבן עבאס. בפיוט הידוע עוקד והנעקד והמזבח:
"הֵכִין עֲצֵי עוֹלָה בְּאוֹן וָחַיִל / וַיַּעֲקד יִצְחָק כְּעָקְדוֹ אַיִל / וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל / וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ / עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ"
עין במר בוכה. מבחינה חיצונית, שהיא אמיתית ללא ספק, נסיון העקידה היה לאברהם אבינו כואב וטראגי. בהסתכלות הפשטית של האדם, אשר יראה לעיניים- אזי יש לבכות במרירות.
אולם. יש הסתכלות נוספת. הסתכלות לִבִּית. בבחינת ההסתכלות הפנימית הזו, אברהם אבינו לא הרגיש שום רגש של דכוי. להפך. "עז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו". ולב שמח.
