(יוסף מזדהה קצת עם 'אלוקי נשמה', איך שהוא הקופצנות הזאת, אני שייך לכאן אבל אם לא אז זה בסדר, אשתייך למקום אחר, העיקר שתמיד אהיה מקושר לברכה כזאת או אחרת. רק שאצלו היה קצת פחות בסדר כשהוא נזרק מהבית, וחברותות הוא החליף בקצב של טיל, שלא לומר רה"י סוקר את הש"ס על מנת למצוא הופעה מסויימת של סברוה. היו לו שאלות, והוא ישב וחקר אותן לעומק, אבל אותה תכונה שסייעה לו למצוא את ריבונו של עולם מנעה מה"רבי ירמיה הצעיר" כפי שכונה בחיבה למצוא לו נחלה ועדנה בבית המדרש. הוא שט במימיה הרוגעים של התורה בשטף קצף, מרטיב כל מי שמצדו, מלהיבו ללימוד אך גם משאירו סחוט עד לשד עצמותיו.)
כשיוסף היה בשיעור א' הוא השתדל, באמת שהוא השתדל. היתה לו אש והיא בערה בתוכו, מחממת ולא שורפת, מאירה ולא מסנוורת. והוא נהנה היטב מאורה, יושב בבית המדרש עד השעות המאוחרות, מקשה קושיות בלהט על כל מילה ומילה ובונה תלי תלים של מגדלים על כל משפט שיכל היה להאמר ולא נאמר. אבל איכשהו כאברך בשיעור ד', נשוי עם ילד ועוד אחד בדרך זה כבר פחות משך אותו. מה התכלית, מה התכלית, השאלה נקבה בו ואותו עד אינסוף. הוא למד סדר בוקר בבקיאות וצהריים בעיון, אפילו השלים חזרות בסדר ערב בבית. גם משנה ברורה שעה וחצי בהפסקת צהריים, ובשבת העביר שיעור לבעלי-בתים- שלמדו- בישיבות על שני סימנים בעיון. רובם למדו בישיבה יותר ממנו, כולם היו מבוגרים יותר, והוא חש שלא בנוח מעמדת ההוראה. מנגד, לא היתה לו בררה אלא להעתר לבקשתו של הר"מ, שאמר לו, גם הלכה גם עיון, מי יהיה יותר מוכשר ממך למלאכה. ויוסף חשב, כל אחד אחר, אבל שתק, כי כבוד תלמידי חכמים.
בערב הוא חוזר הביתה ואשתו מקדמת אותו בלבוש חגיגי מעט. שלום, מוריה, מה שלומך, ובליבו תוהה מה שכח הפעם. תוהה ונזכר, החתונה של חגי, החברותא הצעירה שלו. איך שכח. איך דעתו פזורה עליו. כל שיעור א' היו נרגשים היום, חתונה ראשונה במחזור, איך יכול היה לשכוח, הרי לא למד איתו בסדר בוקר. מה כן היה? שעה ראשונה למד לבד, אחר כך דבר עם הרב אפרים על מה שקורה. אני לא מוצא סיפוק, טען. יש קושיות ותירוצים וקושיות שאין עדיין תירוצים ואוקימתות והווא אמינות אבל שורה סופית לא תמיד יש. וגם כשכן, לא בטוח שפוסקים על פיה להלכה. כמה עמודים, כמה עמודים הגמרא משקיעה בדין קידושין בביאה, ובסוף מברכת את מי שמקדש כך. סוגיות שההכרעה למעיישה שלהן היא הלכתא למשיחא הוא, דרוש וקבל שכר. מה זה הלכתא למשיחא, מה זה דרוש וקבל שכר, זה לא שהתורה מוגבלת ואם לא היה דין זה הרי שאנו מוצאים עצמנו מסיימים את התורה בגיל שמונה עשרה או ארבעים או תשעים ואחת, אילו קרבנו לפי הר סיני ולא נתן לנו את התורה, דיינו, אדם יכול לשנות כל חייו מסכת חגיגה ולא לעשות עם זה כלום. מה התכלית, מה התכלית. איפה מגיע השלב שבו אומרים- אה. לזה נועדתי.
ולא שיוסף לא מרגיש סיפוק בלימוד, להפך, הלימוד ממלא אותו, ובאופן מפתיע גם משלים אותו, הוא מרגיש כיושב בבית מדרשם, שוקל ודן איתם במלחמתה של תורה. ופתאום הוא שייך, ויש לו חלק יחודי, אבל, הוא לא מבין מאי נפקא דאלפי שעות הלימוד שהוא מקדיש, הוא לומד והוא עושה, איפה זה מתקשר, איפה זה השלב שבו אתה מגיע לבית המדרש כל יום כמו עמיחי, מלא בשמחה על הזכות שלו ללמוד. ליוסף יש להט בלימוד, לעמיחי יש להט גם כשהוא מדבר על הלימוד, כשהוא חי את הלימוד, יוסף תוהה איך החיות הזאת פסחה עליו קמעא. וכשהוא יוצא עם מוריה לחתונה של חגי ואמונה, הוא מרגיש יבש ותלוש, יותר מאי פעם.
(וההורים שלו נתקו איתו קשר כשהוא נכנס לישיבה, הוא יודע מה זה להיות תלוש)
