כואב לי הראש עוד מהצהריים, הייתי בקושי שעה ורבע בכיתה אז, לא חשבתי שישפיע עלי כ"כ

בבית יש שקט ואין אווירת לימודים. זה נחמד, אפשר לעשות שיעורי בית בלי לחץ, לסיים, לעבור ללמוד והכל הרבה יותר בנחת.
(אני אדם של בית, אבא, אני רוצה בית)

כשכולם ישנים שומעים פה רק מזגן (על קור, תמיד על קור) ואוטובוסים שחולפים בכביש. הם עולים לעיר הקודש, חולפים ארבעים דקות הליכה מההר. ואני רוצה לעלות, רק שהשער חשוך וסגור (ו, גם, עליתי שלשום, קשה לעלות כ"כ רצוף).

השעה הזאת תמיד גורמת לי לחשק עז לכתוב. סיפור, שיר, פיוט, תלוי ביום. למה היום יש רצון לפזמון, לא נחמד לי לכתוב פזמונים, לרוב יש בהם יותר מדי אי דיוקים.

(אני רוצה ל, אני רוצה ש, רצון אמיתי הוא רצון ש,)
(ישבתי לברר לעצמי מה הסיפור. עד הסוף. ופתאום איכשהו הבנתי, וכמה ספקות שהיו נתאדו להם.)
(האיר פני כל המזרח עד שהוא בחברון? לא היתה עצתם אלא להזכיר ישני חברון)
(עברי אחרון, ישראלי ראשון, אני רוצה ללמוד לשמה)

יכול להיות שנעביר שם שיעור עוד שבועיים. רק מה, אין לי מושג מה לענות לה, אני לא יודעת מה המערכת שלי לעוד שבועיים |מותש|.

מאז קצת אחרי סוכות הרבה יותר עמוס לי, וגם הרבה יותר טוב. מעין עליית מדרגה, אי אפשר להשוות בין לבין
(ואולי לכן הי'ה לי קשה ככ לשמוע, וקשה כ"כ לומר)

איזה טוב ד'.