על ההריונות,
על הבדיקות, הסקירות, השמחות.
לשבת שם ולשתוק.
לשמוע את הניחומים לאחת שיש לה רק ארבע בנות ועוד יהיו לה בנים. יהיו.
להיות שם שוב, מבחוץ, מהצד, ולא לומר דבר.
לא על עוד סבב שנכשל
לא על המחזור שתכף יגיע
לא על החלום לספר בחנוכה לכולם סוף סוף על הריון שנקלט
ולראות את כולם שוב מאירים אלינו ושמחים.
לא על הסבל הזה והכאב
לא על הבדידות והבית הריק.
פשוט לא.
לשבת ולשתוק.
ושוב מרגישה שיוצא לי כזה מתבכיין ושחור.
ולא כיף לי ככה.
כי זה כל כך לא אני.
כל כך לא.
)
), אבל משהו שיעשה הסחת דעת כי להיות לבד עם המחשבות האלו זה נורא ❤️