ראיתי את השרשור הקודם על שתי מעלות על בן הזוג ופשוט מה שכתבתי היה שהוא עושה קניות ולוקח את הילדים לגן. פשוט נהיו לי דמעות בעיניים, דמעות של שמחה שככה זוגות מפרגנים ונהנים לכתוב מעלות. ודמעות של צער וקנאה שאצלי זה לא כך.
אני יודעת שהשאלה שלי קצת מבהילה, אבל אחרי כמה שנות נישואין פשוט הגעתי למסקנה המצערת, שלא יכולתי להאמין לה והכחשתי בכל לבי, אבל בעלי הוא אדם עם מידות לא טובות. שום דבר לא קיצוני מדי, אבל הנה כמה דוגמאות:
הוא לא ישר - אומר לאנשים בטלפון דברים לא נכונים ואני שומעת וחושבת מי יודע כמה פעמים הוא "מסבן" גם אותי - ויש פעמים שאני בטוחה בזה.
לא מתחשב באחרים - זורק זבל גדול מידי בפח קטן של הבניין, אני אומרת לו שזה לא יפה שהמנקה יצטרך לזרוק את זה והוא לא מתייחס.
או למשל בא הביתה וכולם ישנים, אבל תמיד שומעים אותו טורק דלתות של ארונות ושל שירותים וכדומה או מדבר בטלפון בקול רם.
מדבר הרבה ועושה מעט - כל שבוע מחליט לעשות דיאטה אבל תמיד הורס אותה ביום הראשון... הכל כזה הרבה דיבורים. בהריונות הוא עזר קצת פה ושם עם כביסות ושטיפת כלים ותמיד מתגאה איך הוא "מפנק" אותי בהריונות וכמה הוא עוזר לי... מה שלא ממש מורגש בפועל.
גאוותן - כל מה שהוא אומר תמיד הכי נכון ולא תמיד אפשר להשמיע לו את דעתי, גם אם הוא שומע אז לא תמיד מקשיב. הרבה פעמים (לא קשור לגאוותן אבל קשור לנושא) הוא מסוגל תוך כדי שאני מדברת פתאום ללכת לשירותים, ששם ברור שהוא לא שומע אותי אז אני נאלצת להפסיק באמצע משפט... קורה המון.
הרבה פעמים שנינו יושבים והוא מבקש ממני לקום להביא לו משהו שגם הוא יכול להביא. זה נורמלי? ניסיתי לדבר אתו ולבקש ממנו שמה שהוא יכול לעשות לבד שישתדל לעשות בעצמו (כמוני) בפרט אם שנינו באותה נקודת מוצא. אבל הוא אומר שהוא מרגיש כיף לבקש מאשתו שתעשה בשבילו דברים.
אם אני מכינה משהו שלא טעים לו הוא פשוט לא יאכל והאוכל ייזרק לפח, הוא אוכל רק מה שטעים לו.
והגרוע מכל, סליחה ואני לא מאמינה שאני מספרת אבל אף אחד לא מכיר אותנו פה - הוא מפריח חופשיייייייייי... ובקול.... בקיצור בנוסף הוא גם נורא וולגרי.
טוב... אני יכולה לכתוב עוד מלא דברים, אבל אני רק רוצה להעביר את התחושה שלי שככל שאני חושבת על זה יותר אני רק מגלה שבעצם פשוט אין לו מידות טובות!!
אני גם יודעת להצביע שזה בא מהבית שלו. כן, הגעתי סופית למסקנה הזאת. אנשים שלא מדברים עם חצי משפחה, חיים עם כעסים... אנשים שמתחננים שאני אשתמש במשהו שהם השיגו (מוצר כלשהו לתינוק), אבל אני לא צריכה, אז ביקשתי בשביל שכנה שזה ממש יעזור לה, אבל הם מעדיפים שזה יישאר במחסן בשביל המשפחה למרות שאין במשפחה שום תינוק באופק... בחג נכנסתי לחדר שהתאכסנו בו וראיתי את אמא של בעלי אומרת לאחד הנכדים לעלות על התיקים שלנו כדי להוציא משהו מהארון וכשראיתי את זה היא ממש התפדחה. כאילו איך את עושה כזה דבר אם כל מה שאת מראה לי זה רק דאגה? מאחורי הגב מותר לזלזל בחפצים שלי? או כשהיינו בחתונה היא רצתה להביא עוד מנות לילדים שלי, אמרתי לה שהם כבר שבעים, אז היא אמרה לא נורא תיקחי להם כי גם ככה האוכל שנשאר הצד השני לוקחים אותו ולא אנחנו... הלכתי להתפחלץ... אמרתי לה שעדיף שהם ייקחו את זה ולא שסתם ייזרק. רציתי לשאול אם גם ככה עינה היתה צרה כשאני זאת שהייתי שייכת ל"צד השני" בחתונה שלי עם הבן שלה...
הם מאד מאד לחוצים, מדברים הרבה בצעקות... אמא שלו לא מתלהבת מחוכמות חמודות והתפתחות של ילדים אלא מחוצפות שיוצאות להם, זה מה שמצחיק אותה וגורם לה התפעלות.
הוא ואחים שלו דוחקים אחד בשני לעשות בשבילם דברים. רבים מי יקום להביא משהו בשולחן שבת כי אף אחד לא רוצה לקום.
לשם השוואה ברוך השם אני באה מבית שהוא ההפך הגמור. בית מלא חסד ונתינה, מחפשים איך לעזור לשני, בין האחים בשולחן שבת לא מקימים אח אחר שיעשה לי משהו אלא להפך שואלים אם מישהו צריך משו... יש המון כבוד בינינו וכמובן להורים שלנו, מדברים בנחת, מתלהבים מחוכמות ומטוב לב של ילדים, מנומסים מאד.
לגבי ההפרחות - מעולם, אבל מעולם לא שמעתי במשפחה שלי מישהו מעל גיל שלוש עושה כזה דבר! ולעומת זאת את אמא שלו שמעתי שלוש פעמים בכמה שנים שאנחנו נשואים ואותו כמובן אינספור פעמים. אני לא מבינה למה אני צריכה להיות בכזאת סיטואציה ולא מבינה למה כל פעם שזה קורה אתו אז אני מרגישה כמו סכין בלב... כמובן שדיברנו על זה והסברתי לו כמה זה מפריע לי.
אגב עד עכשיו אני לא מצליחה להבין למה זה גורם לי לכזאת דקירה בלב.
בנוסף להכל - כשהגעתי לבית שלו בפעם הראשונה נדהמתי כמה שכבות אבק יש בכל מקום. כיום כשאנחנו מתארחים שם לשבת אני פשוט לא חושבת על כלום, מחכה לרגע להגיע הביתה ולקלח את הילדודס, כי אני טיפוס מאד פדנט ונקי וכך גדלתי.
קודם כל זה ממש עזר לי לפרוק, כיף להתלונן לפעמים על דברים שאי אפשר לומר לאיש, אז תודה לכל מי שקרא והגיע עד לכאן.
דבר שני, חייב שלפחות תצא מזה תועלת לעתיד, אז כל הערה, מחשבה או עצה תתקבלנה בברכה!!!!
איך מתמודדים עם כל זה?
אה, ואם זה נראה תמוה שלא שמתי לב לכל זה לפני החתונה, אז אכן, לפני החתונה כל מה שחיפשתי היה מידות טובת מידות טובות מידות טובות... והיה נראה שיש לו את זה בשפע, כי כמו שכתבתי הוא לא ממש אמין, אז הוא ידע לשחק אותה הבן אדם הכי מושלם עלי אדמות ואני איכשהו ממש הוקסמתי ולא היה משנה לי עוד שום דבר אם יש לו מידות טובות.
ממש מוזר לי כי כל החיים הייתי מוקפת באנשים נוחים, נותני אמון, אוהבי אדם, ולפתע המשפחה של הילדים שלי, הם אנשים חשדניים, לחוצים ואנוכיים.
בבקשה תנו לי מחשבות טובות לחשוב כדי לא להיות בדיכאון, אני כמעט כל הזמן בוכה מזה.
תודה מראש 
