הרב בני מסיים לברך את הברכה השלישית. הוא לוקח את השמש בידו הימנית ומדליק נר אחד. מעביר לאברהם יצחק העומד משמאלו, שבתורו מוסר לי'הודה. הרב בני מתחיל לשיר ועמיחי נרעד קלות. לא ברור לו מדוע.
לאחר ההדלקה המשפחה מתפזרת בחדרים והסלון נותר ריק עבור בחורי שיעור ג' הממלאים אותו מקצה לקצה. בימים ההם בזמן הזה, פותח הרב בני. בימים ההם? בזמן הזה?
שקט. ניתן לשמוע את פצפוצי הפתילות, ועוברות כמה שניות עד שהרב בני ממשיך. בזמן הזה, הוא אומר. כבימים ההם. הרחובות בוערים, הפיתויים מתגברים, יצר עריות משתולל, הכל נהפך על כנו. מה הסדר? מה הכיוון? לאן אמורים לצעוד?
הרבנית ואפרת נכנסות לסלון ומניחות על השולחן הקטן כוסות וקנקן מים. אפרת חוזרת למטבח עם מגש. אין מקום להניח. אמא, צריך להביא את השולחן מלמטה. אבל הוא כבד, אני לא יכולה לקחת אותו לבד. הרב בני מסמן לעמיחי, והוא מתרומם. מקבל מהרבנית את המפתח, ויורד למחסן.
חשוך במחסן ומאובק, ועמיחי מתפלא לראות שיש מקום בבית של אפרת, של הרב, שלא נקי ומצוחצח. הוא מחפש את השולחן וגם מוצא, גורר אותו למעלה, לכניסה למרפסת ופותח אותו בחריצות. עד שהרבנית מספיקה להגיע מהחדר הפנימי השולחן פתוח, מפורס במפה לבנה והמגש שהיה זה מכבר בידיה של אפרת מונח עלי'ה. באמת הי'ה כבד, אומר עמיחי לאפרת בהתנצלות מה. אל תדאג, אומרת אפרת, השולחן המתקפל שלנו קל יותר. בעצמי בדקתי.
עמיחי מחייך ונזכר בפגישה השלישית שלהם. הם ישבו בגן הוורדים, מול הכנסת. דורבן ענק השתעשע לו מול עינהם, והסיח את דעתם. שוב ושוב מצאו עצמם מביטים בו, ואז מתנצלים ביחד וחוזרים לשיחה. לאחר כחצי שעה נדלקו הפנסים, הדורבן חזר למקומו והותיר אותם לבדם, מוארים באורו הנוגה של עמוד תאורה מצהיב. הוא מצא עצמו מספר לה על נרי'ה ועל הלימודים בישיבה, ואפרת היתה מלאת התעניינות בחיי הישיבה מהשקפת התלמידים. היא הגיעה ישר משבוע של לימודים, והתנצלה על התיק. כשהם חזרו למרכזית, עמיחי הציע לקחת לה אותו, והיא אמרה, מה פתאום, זה קל יותר מהשולחן המתקפל שלנו בבית. עד עכשיו חשבה שרק התביישה ממנו, בחור צעיר שבקושי הכירה. מסתבר שצדקה. באמת כבד השולחן ההוא.
פתאום עמיחי מבין עד כמה התגעגע אליה, לחיוך שלה, למילים, לרק לראות אותה. (באבחת בהלה הוא קולט פתאום שהוא משווה אותה ללימוד, היאך, שתי אהבות בלב אחד. אולי הן מאוחדות, שתיהן לשם שמיים.) הוא מתחיל לדבר, את יודעת, אפרת, והיא מסתובבת אליו ומבטיהם נפגשים, כך שהוא מניד בראשו קלות בחיוך. חשבתי על זה, לכאורה אפשר לומר
הרבנית קוראת לאפרת, היא מחיייכת לעמיחי ונכנסת למטבח. עמיחי משתהה קלות וחוזר לסלון, עוד יגיע הזמן.
לכל זמן ועת. בימים ההם בזמן הזה.
- לקראת נישואין וזוגיות