אז כקוראת שקטה יחסית הרגיש לי צורך לכתוב את סיפור הלידה הרבה כדי לעבד אותו, יצא לי ארוך, בהצלחה למתמידות בקריאה ותודה על האפשרות לפרוק❤
בשביל להבין חלקים מהסיפור צריך את הרקע של הלידה הקודמת- הריון חלק וטוב בלי יותר מידי קשיים עד הלידה, בלידה עצמה מהרגע שהתחילו הצירים הם היו ארוכים סדירים וצפופים, למשך 18 שעות עד הלידה. נתקעתי המון זמן על פתיחה 4-5 ואז במשך שעה אחת קפצתי מפתיחה 5 ל10. באתי ללידה עם הרבה פחד מאפידורל כי נורא פחדתי מקרעים וחתכים ושרשרת התערבויות, וגם מסיבוכים של הזריקה עצמה, וזה הספיק כדי להחזיק אותי לאורך כל השעות בלי לבקש הרדמה. היה קשה אבל סך הכל חוויה חיובית ולא טראומתית. אחרי הלידה היה לעומת זאת סיפור אחר, חודש שלם של התאוששות קשה בעקבות דלקות חוזרות בשדיים שהשביתו אותי עם חום גבוה למשך שבועיים והותירו אותי מאוד חלשה.
מגיע הריון שני, כל חודש שמיני ותשיעי אני עם צירונים וכאבים ולחצים, בחודש תשיעי כמה פעמים אני עם צירים סדירים מידי פעם אבל שמתפוגגים אחרי שעה. בשבועיים האחרונים אני כבר בבית בלי עבודה, מושבתת פיזית כי כואב לי לעמוד ולהתכופף, אז קצת ממצה את העסק מצד אחד, מצד שני מוצאת את עצמי מפחדת מהלידה ובעיקר ממה שיש אחריה, כשהפעם יש עוד ילד בבית שאצטרך להתייחס גם אליו. מחליטה לעשות את הקורס של אמית לידה כדי לקבל עוד כלים. הקורס חביב אבל לא כלכך עפתי כמו שחברות שלי עפו.. אנחנו מתפללים שלפחות התרגילים יעזרו ברגע האמת. מגיע התאריך ואני כבר ממש גדולה, כולם צוחקים עלי שלא ילדתי עדיין, בעלי כל היום בהיכון לקפוץ מהעבודה אם אצטרך ולי אין כח לכלום. שבוע 40+3, אנחנו נוסעים בערב לאכול בחוץ כי אין לי כח לבשל, צוחקת בדרך שזה יהיה אחלה אוכל להקיא בלידה(בלידה הראשונה הקאתי המון, בערך 10 פעמים). אחרי שבמשך שבועיים כל היום תקתקנו את הבית כדי שאם נסע ללדת הוא יהיה מסודר באותו ערב כבר שחררנו. הולכים לישון. ב1 בלילה בערך אני מתעוררת מכאב חד שמבהיל אותי. קמה בבהלה לשירותים, באה לחזור לישון ואז הכאב חוזר על עצמו. בפנים אני מבינה שזה זה ושוטף אותי גל של פאניקה, בחילה של לחץ, של איך אעשה את זה, וזהו, זה כאן ואין לי לאיפה לברוח. אני מתחילה לארגן את הבית ונעצרת כל כמה דק לנשום במהלך הציר. מתחילה לתזמן, קולטת שיש ציר ארוך, של דקה דקה וחצי, כל 5 דק. אני מסיימת לארגן את כל התיקים, מחכה עוד חצי שעה ומחליטה סביב 2 וחצי להעיר את בעלי, אומרת לו שכבר שעה וחצי יש צירים סדירים וכואבים. הוא מתחיל לארגן את הדברים, מתלבטים מתי להתקשר לאמא שלי שגרה קרוב אלינו והתכנון שתהיה איתי בלידה גם. אני רוצה לתת לה לישון עוד אז אנחנו מחכים עוד שעה וב3 וחצי מתקשרים אליה ואומרים לה שאנחנו יוצאים אליה, את הבת שלי הגדולה אנחנו משאירים אצלם עם אבא שלי ואנחנו יוצאים לביח במרחק של שעה נסיעה מאיתנו. לאורך כל הנסיעה אני שומעת מוזיקה באוזניות, מנותקת, בכל ציר אני מרוכזת בעצמי , עושה את התרגילים של אמית, וסהכ מרגישה שאני מתמודדת טוב. מגיעים לביח, מסתבר שהחניה בשיפוצים ושעה אנחנו מסתבכים על מאיפה נכנסים למיון יולדות, בחוץ קור אימים ואני לא מצליחה כבר להתרכז בכלום, הצירים כואבים. בסוף נכנסים רגלית, מקבלים אותי למיון, עושים מוניטור, מצליחים בקושי כי אני מבקשת לעשות בעמידה שאוכל לעשות את התרגילים תוך כדי. האחות מנסה לפתוח לי וריד, רק אחרי 3 נסיונות כואבים מצליחה, מנסה לקחת דם, לא יוצא כלום, אני מיובשת.. בסוף מצליחה להוציא איזה משהו ואת זה שולחים לבדיקה. בודקים פתיחה, פתיחה 4 מחיקה מלאה, הללויה לפחות לא הגענו מוקדם מידי. אחרי 40 דק מוניטור סוף סוף מאשרים ושולחים אותנו לחדר לידה. בחדר לידה אני מבקשת להתקלח, הצירים כבר כואבים מאוד. מתחילה להקיא, המיילדת מתלהבת שזה אומר שאני מתקדמת, אני ממהרת להרגיע אותה שלא ושבלידה הקודמת הקאתי מפתיחה 4 אחרי כל ציר כואב במיוחד. היא מסרבת להשתכנע ורוצה שנבדוק שוב פתיחה, בודקים, כצפוי, אני בפתיחה 4 וחצי. חוזרת למקלחת. המיילדת כל כמה זמן נכנסת ומבקשת שאם אני מרגישה לחץ שאגיד לה, אני אומרת לה שהיא נורא אופטימית ושאני עוד רחוקה. כל הזמן הזה הם מנסים לעשות לי מוניטור עם מוניטור אלחוטי מעצבן נורא שכל הזמן מחליק לי ומשגע אותי כי כל פעם שהוא זז המוניטור מתחיל לצפצף ולהלחיץ וזה מגביל אותי בתנועה. וכל כמה זמן המיילדת ממשיכה להכנס למקלחת ולתזכר אותי שאם אני מרגישה לחץ שאגיד, עד שבשלב מסוים אניכ בר מתעצבנת ואומרת שאני יודעת מה ההרגשה של צירי לחץ ולא תדאג, אני לא אפספס את זה. (לא נעים, חוסר הנחמדות שיוצא ממני בצירים:-/)סביב 7 בבוקר המיילדת מתחלפת, מקבלת אותי מיילדת חדשה ביחד עם מיילדת נוספת מתלמדת. ומציעה שנפקע את המים. אני קצת חוששת כי זוכרת מהלידה הקודמת גם את אי הנעימות של המים שכל הזמן יוצאים, וגם את זה שזה גורם לצירים להיות מאוד כואבים. אבל בסוף מסכימה. פוקעים את המים, פתיחה 5. כבר מתחיל להיות לי קשה. הצירים כואבים, אני חוזרת למקלחת, ומתחילה להרגיש בסוף הצירים קצת לחץ ואופי שונה של צירים שמוציא ממני כבר קולות חייתיים. יוצאת ואומרת למיילדת. היא מתרגשת ואומרת אז יאללה נבדוק פתיחה. בודקת-פתיחה 5. אני מתייאשת, הצירים כבר ממש כאבו לי כמו שזכרתי שכאבו לי בסוף הלידה הקודמת, ואני לא רואה איך אצליח להתמודד איתם ככה למשך זמן ארוך ככ. גם התרגילים של אמית כבר קשים לי לביצוע בשלב הזה. אני מבקשת אפידורל בצורה דיי רציונלית, מתוך רצון לא לצאת מותשת וכאובה מהלידה הזאת. בעלי קצת חושש אבל אני משכנעת אותו שזה בסדר ושאני מודעת לגמרי. סבבה יאללה, עושים עירוי, במשך המון זמן הם מחפשים את בדיקות הדם שלי לבדוק את הטסיות ולא מוצאים, אני אומרת להם שאני זוכרת שהן תקינות לגמרי אבל הם לא מוכנים לסמוך על זה, בסוף מוותרים והמרדים מגיע, הוא מוכן לפעולה ואני מציעה למיילדת שנבדוק שוב פתיחה כי ממש כואב לי ולוחץ לי, היא בודקת- פתיחה 8 ואפילו קצת יותר- מאוחר מידי לאפידורל! (תכלס, היתה לי הקלה!) בי למרדים, היה נעים להכיר. מתחילים להתארגן ללידה. המיילדת מתעקשת שאשכב כדי שיעשו לי מוניטור כי הם בלחץ כי המוניטור לא הראה רצף תקין כבר יותר משעתים. כואב לי בטירוף לשכב ואני ממש מייבבת בכל ציר כזה מכאב כמו איזה חיה פצועה, מתחננת שיתנו לי לעמוד. נכנסים שני רופאים ורופא ילדים, ביחד עם שתי המיילדות יש סביבי 5 אנשי צוות והחדר בכללי קצת עמוס. הרופאים לחוצים בגלל המוניטור והאווירה מאוד לא נעימה, כשאני בשלי כבר מתחילה ללחוץ בלי לשים לב, האחיות מציעות שאשכב על הגב, אני מבקשת שלא ואם אפשר לנסות ללדת על 6 או על הברכיים, אין להם סבלנות והם מבקשים שאשכב על הצד בשביל המוניטור ושאלחץ ככה. אני לוחצת וצורחת את חיי בכל ציר, מחזיקה את הרגל שלי מקופלת מכופפת אלי ולוחצת. אחרי רבע שעה הרופא אומר שהוא לא מרוצה ושצריך וואקום. אני אומרת לו שאני לא מוכנה עדיין לוואקום, שבקושי ניסינו. הוא ישר כותב "מסרבת וואקום". הם לוחצים עלי שאני חייבת להוציא את התינוק, אני לוחצת בטירוף ובאמת אחרי עוד 3 צירים התינוק יוצא, בעזרתן הרבה של המיילדות שממש תופסות אותו ומנתבות אותו החוצה. בשניה שהוא יוצא הם כולם מתנפלים עליו, חתכו ישר את חבל הטבור, הוא יצא חלש ולא מגיב ואני לא שומעת את הבכי שלו ונכנסת להיסטריה של בכי מטורף, בעלי ואמא שלי מנסים להרגיע שהכל בסדר ושהם רק בודקים אותו ובאמת אחרי דקה הוא בוכה, הם עוזרים לו בנתיים עם קצת חמצן ואחרי כמה דקות הוא מתייצב, אבל הם עדיין לא מוכנים לתת לי להחזיק אותו, נותנים לי לראות אותו למשך כמה שניות ולהגניב נשיקה ושולחים אותו להתאוששות ובדיקות למעלה, ובעלי הולך איתו. אני נשארת בחדר לידה, רועדת בטירוף מהאדרנלין, אמא שלי נשארת איתי ובנתיים שולחת הודעות לכולם קשה לי נורא שאני לבד ובלעדיו ובכללי מהסיום הדרמטי הזה של הלידה, ואני לא מפסיקה להזיל דמעות. המיילדת מנסה לשכנע אותי ללחוץ בשביל להוציא את השליה וממש קשה לי, כי כואב לי עדיין ומבאס אותי שהכאב לא הפסיק אחרי שנגמרו הצירים. בסוף מצליחה להשתכנע ללחוץ את השליה החוצה והיא יוצאת שלמה ב"ה. המיילדת בודקת אם יש קרעים- יש שפשוף קטן וזהו, תודה לאל! אחרי שעתיים מעלים אותי למחלקה ורק אחרי 4 שעות בסוף אני פוגשת את התינוק שלי. האשפוז היה קשוח ובהחלט שמחנו לחזור הביתה עם תינוק חדש ובריא, ולהתחיל להתרגל לחיים חדשים כמשפחה.
בדיעבד אני מבינה שהלידה היתה יחסית מהירה, 7 שעות מהציר הראשון ועד שהוא יצא. אבל בגלל האינטנסיביות שלה זה הרגיש לי ארוך בהרבה.. אני שמחה שיצאנו בריאים ממנה אבל בנפש מרגיש לי שיש לי עוד זמן עד שאצליח לעבד את הכל.
בשביל להבין חלקים מהסיפור צריך את הרקע של הלידה הקודמת- הריון חלק וטוב בלי יותר מידי קשיים עד הלידה, בלידה עצמה מהרגע שהתחילו הצירים הם היו ארוכים סדירים וצפופים, למשך 18 שעות עד הלידה. נתקעתי המון זמן על פתיחה 4-5 ואז במשך שעה אחת קפצתי מפתיחה 5 ל10. באתי ללידה עם הרבה פחד מאפידורל כי נורא פחדתי מקרעים וחתכים ושרשרת התערבויות, וגם מסיבוכים של הזריקה עצמה, וזה הספיק כדי להחזיק אותי לאורך כל השעות בלי לבקש הרדמה. היה קשה אבל סך הכל חוויה חיובית ולא טראומתית. אחרי הלידה היה לעומת זאת סיפור אחר, חודש שלם של התאוששות קשה בעקבות דלקות חוזרות בשדיים שהשביתו אותי עם חום גבוה למשך שבועיים והותירו אותי מאוד חלשה.
מגיע הריון שני, כל חודש שמיני ותשיעי אני עם צירונים וכאבים ולחצים, בחודש תשיעי כמה פעמים אני עם צירים סדירים מידי פעם אבל שמתפוגגים אחרי שעה. בשבועיים האחרונים אני כבר בבית בלי עבודה, מושבתת פיזית כי כואב לי לעמוד ולהתכופף, אז קצת ממצה את העסק מצד אחד, מצד שני מוצאת את עצמי מפחדת מהלידה ובעיקר ממה שיש אחריה, כשהפעם יש עוד ילד בבית שאצטרך להתייחס גם אליו. מחליטה לעשות את הקורס של אמית לידה כדי לקבל עוד כלים. הקורס חביב אבל לא כלכך עפתי כמו שחברות שלי עפו.. אנחנו מתפללים שלפחות התרגילים יעזרו ברגע האמת. מגיע התאריך ואני כבר ממש גדולה, כולם צוחקים עלי שלא ילדתי עדיין, בעלי כל היום בהיכון לקפוץ מהעבודה אם אצטרך ולי אין כח לכלום. שבוע 40+3, אנחנו נוסעים בערב לאכול בחוץ כי אין לי כח לבשל, צוחקת בדרך שזה יהיה אחלה אוכל להקיא בלידה(בלידה הראשונה הקאתי המון, בערך 10 פעמים). אחרי שבמשך שבועיים כל היום תקתקנו את הבית כדי שאם נסע ללדת הוא יהיה מסודר באותו ערב כבר שחררנו. הולכים לישון. ב1 בלילה בערך אני מתעוררת מכאב חד שמבהיל אותי. קמה בבהלה לשירותים, באה לחזור לישון ואז הכאב חוזר על עצמו. בפנים אני מבינה שזה זה ושוטף אותי גל של פאניקה, בחילה של לחץ, של איך אעשה את זה, וזהו, זה כאן ואין לי לאיפה לברוח. אני מתחילה לארגן את הבית ונעצרת כל כמה דק לנשום במהלך הציר. מתחילה לתזמן, קולטת שיש ציר ארוך, של דקה דקה וחצי, כל 5 דק. אני מסיימת לארגן את כל התיקים, מחכה עוד חצי שעה ומחליטה סביב 2 וחצי להעיר את בעלי, אומרת לו שכבר שעה וחצי יש צירים סדירים וכואבים. הוא מתחיל לארגן את הדברים, מתלבטים מתי להתקשר לאמא שלי שגרה קרוב אלינו והתכנון שתהיה איתי בלידה גם. אני רוצה לתת לה לישון עוד אז אנחנו מחכים עוד שעה וב3 וחצי מתקשרים אליה ואומרים לה שאנחנו יוצאים אליה, את הבת שלי הגדולה אנחנו משאירים אצלם עם אבא שלי ואנחנו יוצאים לביח במרחק של שעה נסיעה מאיתנו. לאורך כל הנסיעה אני שומעת מוזיקה באוזניות, מנותקת, בכל ציר אני מרוכזת בעצמי , עושה את התרגילים של אמית, וסהכ מרגישה שאני מתמודדת טוב. מגיעים לביח, מסתבר שהחניה בשיפוצים ושעה אנחנו מסתבכים על מאיפה נכנסים למיון יולדות, בחוץ קור אימים ואני לא מצליחה כבר להתרכז בכלום, הצירים כואבים. בסוף נכנסים רגלית, מקבלים אותי למיון, עושים מוניטור, מצליחים בקושי כי אני מבקשת לעשות בעמידה שאוכל לעשות את התרגילים תוך כדי. האחות מנסה לפתוח לי וריד, רק אחרי 3 נסיונות כואבים מצליחה, מנסה לקחת דם, לא יוצא כלום, אני מיובשת.. בסוף מצליחה להוציא איזה משהו ואת זה שולחים לבדיקה. בודקים פתיחה, פתיחה 4 מחיקה מלאה, הללויה לפחות לא הגענו מוקדם מידי. אחרי 40 דק מוניטור סוף סוף מאשרים ושולחים אותנו לחדר לידה. בחדר לידה אני מבקשת להתקלח, הצירים כבר כואבים מאוד. מתחילה להקיא, המיילדת מתלהבת שזה אומר שאני מתקדמת, אני ממהרת להרגיע אותה שלא ושבלידה הקודמת הקאתי מפתיחה 4 אחרי כל ציר כואב במיוחד. היא מסרבת להשתכנע ורוצה שנבדוק שוב פתיחה, בודקים, כצפוי, אני בפתיחה 4 וחצי. חוזרת למקלחת. המיילדת כל כמה זמן נכנסת ומבקשת שאם אני מרגישה לחץ שאגיד לה, אני אומרת לה שהיא נורא אופטימית ושאני עוד רחוקה. כל הזמן הזה הם מנסים לעשות לי מוניטור עם מוניטור אלחוטי מעצבן נורא שכל הזמן מחליק לי ומשגע אותי כי כל פעם שהוא זז המוניטור מתחיל לצפצף ולהלחיץ וזה מגביל אותי בתנועה. וכל כמה זמן המיילדת ממשיכה להכנס למקלחת ולתזכר אותי שאם אני מרגישה לחץ שאגיד, עד שבשלב מסוים אניכ בר מתעצבנת ואומרת שאני יודעת מה ההרגשה של צירי לחץ ולא תדאג, אני לא אפספס את זה. (לא נעים, חוסר הנחמדות שיוצא ממני בצירים:-/)סביב 7 בבוקר המיילדת מתחלפת, מקבלת אותי מיילדת חדשה ביחד עם מיילדת נוספת מתלמדת. ומציעה שנפקע את המים. אני קצת חוששת כי זוכרת מהלידה הקודמת גם את אי הנעימות של המים שכל הזמן יוצאים, וגם את זה שזה גורם לצירים להיות מאוד כואבים. אבל בסוף מסכימה. פוקעים את המים, פתיחה 5. כבר מתחיל להיות לי קשה. הצירים כואבים, אני חוזרת למקלחת, ומתחילה להרגיש בסוף הצירים קצת לחץ ואופי שונה של צירים שמוציא ממני כבר קולות חייתיים. יוצאת ואומרת למיילדת. היא מתרגשת ואומרת אז יאללה נבדוק פתיחה. בודקת-פתיחה 5. אני מתייאשת, הצירים כבר ממש כאבו לי כמו שזכרתי שכאבו לי בסוף הלידה הקודמת, ואני לא רואה איך אצליח להתמודד איתם ככה למשך זמן ארוך ככ. גם התרגילים של אמית כבר קשים לי לביצוע בשלב הזה. אני מבקשת אפידורל בצורה דיי רציונלית, מתוך רצון לא לצאת מותשת וכאובה מהלידה הזאת. בעלי קצת חושש אבל אני משכנעת אותו שזה בסדר ושאני מודעת לגמרי. סבבה יאללה, עושים עירוי, במשך המון זמן הם מחפשים את בדיקות הדם שלי לבדוק את הטסיות ולא מוצאים, אני אומרת להם שאני זוכרת שהן תקינות לגמרי אבל הם לא מוכנים לסמוך על זה, בסוף מוותרים והמרדים מגיע, הוא מוכן לפעולה ואני מציעה למיילדת שנבדוק שוב פתיחה כי ממש כואב לי ולוחץ לי, היא בודקת- פתיחה 8 ואפילו קצת יותר- מאוחר מידי לאפידורל! (תכלס, היתה לי הקלה!) בי למרדים, היה נעים להכיר. מתחילים להתארגן ללידה. המיילדת מתעקשת שאשכב כדי שיעשו לי מוניטור כי הם בלחץ כי המוניטור לא הראה רצף תקין כבר יותר משעתים. כואב לי בטירוף לשכב ואני ממש מייבבת בכל ציר כזה מכאב כמו איזה חיה פצועה, מתחננת שיתנו לי לעמוד. נכנסים שני רופאים ורופא ילדים, ביחד עם שתי המיילדות יש סביבי 5 אנשי צוות והחדר בכללי קצת עמוס. הרופאים לחוצים בגלל המוניטור והאווירה מאוד לא נעימה, כשאני בשלי כבר מתחילה ללחוץ בלי לשים לב, האחיות מציעות שאשכב על הגב, אני מבקשת שלא ואם אפשר לנסות ללדת על 6 או על הברכיים, אין להם סבלנות והם מבקשים שאשכב על הצד בשביל המוניטור ושאלחץ ככה. אני לוחצת וצורחת את חיי בכל ציר, מחזיקה את הרגל שלי מקופלת מכופפת אלי ולוחצת. אחרי רבע שעה הרופא אומר שהוא לא מרוצה ושצריך וואקום. אני אומרת לו שאני לא מוכנה עדיין לוואקום, שבקושי ניסינו. הוא ישר כותב "מסרבת וואקום". הם לוחצים עלי שאני חייבת להוציא את התינוק, אני לוחצת בטירוף ובאמת אחרי עוד 3 צירים התינוק יוצא, בעזרתן הרבה של המיילדות שממש תופסות אותו ומנתבות אותו החוצה. בשניה שהוא יוצא הם כולם מתנפלים עליו, חתכו ישר את חבל הטבור, הוא יצא חלש ולא מגיב ואני לא שומעת את הבכי שלו ונכנסת להיסטריה של בכי מטורף, בעלי ואמא שלי מנסים להרגיע שהכל בסדר ושהם רק בודקים אותו ובאמת אחרי דקה הוא בוכה, הם עוזרים לו בנתיים עם קצת חמצן ואחרי כמה דקות הוא מתייצב, אבל הם עדיין לא מוכנים לתת לי להחזיק אותו, נותנים לי לראות אותו למשך כמה שניות ולהגניב נשיקה ושולחים אותו להתאוששות ובדיקות למעלה, ובעלי הולך איתו. אני נשארת בחדר לידה, רועדת בטירוף מהאדרנלין, אמא שלי נשארת איתי ובנתיים שולחת הודעות לכולם קשה לי נורא שאני לבד ובלעדיו ובכללי מהסיום הדרמטי הזה של הלידה, ואני לא מפסיקה להזיל דמעות. המיילדת מנסה לשכנע אותי ללחוץ בשביל להוציא את השליה וממש קשה לי, כי כואב לי עדיין ומבאס אותי שהכאב לא הפסיק אחרי שנגמרו הצירים. בסוף מצליחה להשתכנע ללחוץ את השליה החוצה והיא יוצאת שלמה ב"ה. המיילדת בודקת אם יש קרעים- יש שפשוף קטן וזהו, תודה לאל! אחרי שעתיים מעלים אותי למחלקה ורק אחרי 4 שעות בסוף אני פוגשת את התינוק שלי. האשפוז היה קשוח ובהחלט שמחנו לחזור הביתה עם תינוק חדש ובריא, ולהתחיל להתרגל לחיים חדשים כמשפחה.
בדיעבד אני מבינה שהלידה היתה יחסית מהירה, 7 שעות מהציר הראשון ועד שהוא יצא. אבל בגלל האינטנסיביות שלה זה הרגיש לי ארוך בהרבה.. אני שמחה שיצאנו בריאים ממנה אבל בנפש מרגיש לי שיש לי עוד זמן עד שאצליח לעבד את הכל.
