את באמת צודקת.

מציע לכם לדבר עם המורה, להסביר את הבעייתיות בדבר כזה, ושה רק ישניא. ולומר מה עשיתם. להציע שתוותר על ה"העתקות", ותסתפק בדברים היצירתיים..

אם לא יעזור - לנסות לשוחח עם מחנך, מנהל/ת ביה"ס.

[אני זוכר שכילדים, כשהיה עונש להעתיק משפטים הרבה פעמים, היו מעתיקים את אותה מילה בטור, אחת מתחת לשניה, אח"כ את השניה - אפס תועלת...]

ומחליף ניסוח כלפי המורה

ומשום מה הוא קיבל יותר מידי פעמים עונשים יותר מידי קשים.

יש משהו מוזר בזה שאנשים חכמים מאוד, אבל שלא עוסקים בהוראה שופטים את עמדת המורה.

תדמיינו שטרחתם על שיעור, שעתיים בלילה אחרי שסיימתם להשכיב את הילדים, כל הכיתה עובדת יפה, ב"ה, מתקדמת, יש סיכוי למלאות עליהם דוח רציני ושהם יצליחו במבחן מחצית. ופתאום, בלי שום סיבה, קם איזה אינדיאני ים תיכוני והורס הכל! הכל! את כל המאמץ! את כל ההתקדמות של הכיתה!

זה הורס!

תנסו להכנס לראש של המורה!

תנסו להכנס לראש של הילדים האחרים שלא יכולים ללמוד ולהתקדם כי יש ילד (מסכן) שהורס לכולם!

תנסו להכנס לראש של הורים שלא מבינים למה הילד המתוק שלהם לא כ"כ רוצה כבר לבוא לבית הספר ומתחיל לאבד את עצמו!

יש פה ילד מסכן שעפ"י הסיפור לא מקבל את הטיפול המגיע לו - רגשי, תחושתי, תנועתי או לא יודע מה.. - ובגלל זה הכיתה והמערכת כולה סובלת.

אני לא מתעלם מזה שהעונש לא הגיוני וצריך דיבור עם המורה, בארוכה, איך מתקדמים ומתמודדים עם חוסר השליטה של הילד. אבל האשמות, עשיית עונש במקום הילד, שינוי הנוסח וכו' - לא יועילו.

הילד צריך לדעת שההתנהגות לא טובה ועל התנהגות לא טובה משלמים ביוקר, ובנוסף אבא ואמא צריכים לחשוב עם המורה, היועצת והמנהלת איך מתקדמים מפה.

עיקר הביקורת כאן מופנית כלפי העונש המטומטם הזה שהייתי בטוח שמזמן עבר מהעולם.
מציע לכל מורה באשר הוא, לבחון לא רק את ההוראה שלו את גם את צורת הענישה שלו (ואני לגמרי מאמין בענישה כשצריך) האם היא תעזור לתלמיד לצאת אדם ותלמיד טוב יותר או לא.

איך הילד כבר באמצע שנה שניה במוסד ולא מקבל טיפול מקצועי רב מערכתי.

זו הבעייה.

משרד החינוך מממן הרבה דברים - צריך להשתמש.

לא נראה לי שיש דרך לחנך מורים.

רק אנשים מאד מיוחדים משנים את דרכם (בכל נושא שהוא) לאחר בגרות...

את התשובה הטובה ביותר - את זו שעונה כבר לעצמך.

בהצלחה!

יכול להיות שיש בעייה בהוראה של המורה, יכול להיות. וזה טעון שיפור. איך? לא יודע.

(כשתהיה מורה אחרת שמסכימה להכנס ללמד בנים - תעדכני...)

ועדיין, האמא מתארת שיש לילד בעייה שורשית. יש לו. זה לא סוד.

וזה הנושא - הילד.

לגוף המורה - אני לא יודע מה הולך שם. אבל כל עוד אין לי סיבה ספציפית אני מעדיף לדון אותה לכף זכות - שהיא לא ממלאת דוחות בשיעור וכן משקיעה בו.

משום מה את מניחה שכל התלמידים היו בסדר והיא משום התעסקה בבלה בלה בלה והתלמיד הנ"ל הפריע לזה בזה...

לא כתבתי שהיא עובדת על השיעור עד 2 בלילה, אבל גם זה קורה.

וילד עם בעיות כאלו ואחרות יכול מאוד לשגע גם מורים ותיקים ומשקיעים.

בסיפור המקור מסופר על מורים שונים שנתנו עונשים מוגזמים. לא על אותה מורה!

זה מעבר לבעייה אישית של המורה.

ואני, למשל, חשבתי עליו לפני שהגבתי.

אבל, לפי הודעת הפתיחה, האמא הזו אינה מתעלמת מהדבר הזה.

היא לא התלוננה שהבן שלה מקבל עונש. אדרבה, סיפרה מה הציעה לו לכתוב. סיפרה מה עשה בפעמים קודמות כ"עונש".

וגם לא היה שיפוט של המורה, שמן הסתם אכן "איבדה את הראש" במציאות הקשה שנקלעה אליה.

ובוודאי נכון, שראוי שהאם גם תסביר לילד, כמה קשה למורה בכיתה כשמקלקלים לו את השיעור. כשמישהו מקלקל לכולם בגלל השתוללות. אולי צריך לתאר לו מה ש"תיארת" כאן באופן ציורי (אם כי, באמת, יש מורים שאינם יודעים להשליט משמעת בצורה נורמלית - וזה עצמו מה שהורס. כי כאלה שרוצים ללמוד, אינם יכולים בגלל אווירה בכיתה, שמורים אחרים יכולים להשתלט עליה. זה שיש ילדים עם בעיות משמעת, זה נתון. השאלה עד כמה מורה יודע מה לעשות עם זה. הוראה, מקצוע קשה...).

ההתייחסות היא אל ה"עונש" הזה. אני ניסיתי לדמיין לעצמי, האם אחרי עונש כזה, ילד ייזהר יותר. אם כן, אז אולי היה לכך מקום. מה אפשר לעשות... בסוף יודה על כך שעזרו לו להתרגל ללמוד.

אבל דעתי היא, שזה לא יעזור במאומה. הילד ישנא את המורה, לכל היותר "אקמול" לזמן קצרצר - ויפריע שוב.

גם הנסיון דומני מראה כך.

אז צריך דרכים אחרות. טובות ומועילות יותר.

וזה שהוא צריך גם לטפל בבעיות משמעת בין שאר המטלות שהוא צריך לטפל בהן- זה לא מתקבל על הדעת

אגלה לך סוד, שאפילו ההפסקות הקצרצרות של המורים- הם לא באמת הפסקות

כי צריך לטפל בילדים שהשתוללו שיעור קודם

או שפשוט זקוקים לעזרה כלשהי

או לטלפון לאמא

או סתם לשוחח עם המורה..

מורה הוא לא כל יכול.

המשמעת עוברת דרך ההורים

המורה רק רוצה להעביר לילד מסר

וללמד אותו דבר עקרוני

מה שיקרה אח"כ- בכלל לא נוגע לסוג העונש שהמורה נתן

זה לגמרי חינוך מהבית

וסנכרון של הבית יחד עם המורה.

המורה יכול לתת "עונש" שהוא לגמרי ערכי

ועדיין- הילד ישתולל 

גם אני עצמי לימדתי בכיתה.

כמו שכתבתי, זה באמת מקצוע תובעני.

אבל חלק מתיפקודו הוא לטפל בבעיות משמעת בכיתה. ילדים שמפריעים, מפטפטים, קשה להם להתרכז וכו' - זה חלק מהמציאות בכיתה.

בוודאי שמורה צריך לדעת איך לטפל בזה. ההורים אינם המורה בכיתה, לא פחות משהמורה אינו שוטר.

יש מורים שיש להם "משמעת טבעית" - נרכש עם הנסיון בד"כ - ומספיק מבט תמה אל תלמיד, כדי ש"יתיישר". יש כאלה שלא.

הטיפול ב"משמעת", קרי - בהתנהגות בכיתה, זה חלק מהחינוך.

נכון שלפעמים, הדרך היא ע"י עירוב ההורים. לגיטימי. שיתוף פעולה כדי לאפשר לילד ללמוד, למורה ללמד, וגם לכיתה לתפקד ככיתה.

אבל גם כשהמורה רוצה, כלשונך, "להעביר לילד מסר וללמד אותו דבר עקרוני", הוא צריך לדעת איך לעשות את זה. קל וחומר לא להזיק.

לתת להעתיק משהו 200 פעם, בדרך כלל אינו מעביר מסר, וגם לא מלמד דבר עקרוני. לפחות לא את הילד.

נתחיל מזה שנכון, העונש לא חינוכי

נכון, העונש מטופש

נכון, העונש מעצבן

נכון, העונש לא משיג איזה מטרה.

אבל זו המורה, וזה העונש שהיא נתנה

וזה הדמנות ללמד את הילד, שיש מערכת, ויש כללים, ולפעמים הם מטופשים עד אין קץ ובכל זאת צריך לעמוד בהם. ואלו החיים, והוא יתקל בזה בכל מיני מקומות, כולל בעבודה שלו. לפעמים צריך לעשות עבודה שחורה מעצבנת כחלק מהעבודה הגדולה והמעניינת

לפעמים צריך להתמודד עם אנשים מטופשים

אז הייתי מסבירה לילד שזה העונש שהמורה הזו מכירה ויודעת לתת. אנחנו חושבים שחבל שהיא לא חשבה על משהו יותר מענין, אבל היא המורה, וזה בסמכותה, וזהו. אלו החיים. עושים את העונש ולא עושים מזה סיפור, מרד בסמכות, ועסק משטויות.

תצחקו על זה, תעכלו את זה, תתמודדו עם זה.

אז הוא לא אוהב לכתוב, אוקי, וכל מה שיקרה לו בחיים הוא יאהב? לא. הוא יצטרך הרבה פעמים לעשות דברים שקשים לו והוא לא אוהב, הנה ההזדמנות שלו להוכיח לעצמו שהוא יותר מוצלח ומצליח לעמוד גם במשימות מטופשות.

וזה לא "סתם" זה הבית ספר שבחרנו, ושאנחנו אוהבים, ויש בו המון דברים טובים שאתה אוהב, ויש בו גם את המורה הזו. היא חלק מהמכלול, היא נתנה לך לעשות משהו שאתה לא אוהב. מעצבן, חבל, אבל זה מה שצריך לעשות.

אם אפשר , הייתי מדברת עם המורה על זה שכתיבה היא קשה לו, ואם אפשר לפרוס את העונש לכמה ימים. או אולי להוריד חלק מהשורות. לדבר איתה בכבוד ובלי לעשות עסק

זו דעתי.

מורה לא יכול להשעות סתם על דעת עצמו
בדכ מופיע בתקנון ביהס, ובדכ משעים על משהו מאוד חמור וזה צריך לעבור דרך המנהלת וכו

קריאה וכתיבת שאלות בספר אקראי לא מעבירה את אותו המסר
השדר בעונש כזה, לפחות בעיניי, הוא "אין לי עונש באמת רלונטי, אז אתן לך משהו אקראי לעשות"

זה לא כמו שהוא כותב במפורש שצריך לכבד את המורה..

נכון ש200 זה מוגזם, גם בעיניי.
התכוונתי שעצם הרעיון לכתוב משפטים כמה פעמים , זה לפעמים באמת הדבר היחידי שיש למורים לעשות

ולא הבנתי מה לא יעבוד?

וגם "הסוד הגדול".. שלפעמים המורה עומד חסר אונים מול הכיתה, ואינם יודעים עד כמה זה כך..

אבל כשלא יודעים מה לעשות - אז גם להתעצבן זה לא נקרא לעשות.. אם היה מועיל - ניחא. אבל לדעתי לא יועיל. כלומר, לא יגרום לשיפור.

יש דרכים נוספות - לא כאן המקום.

ברור שצריך כלפי הילד לשדר כבוד למורה. צריך גם להסביר לו מה הוא גורם ע"י הפרעה. זה יכול לפעמים להועיל יותר מהכל. לומר לו, למשל, תאר לך שאמא מלמדת בכיתה, וכך מתנהגים אליה, לא מצליחה ללמד... וכד'.

יתכן גם, שאחרי הסברה כזו, אם בתור "חלוּת", ההורה יגיד, אז תתחיל לכתוב, מה אפשר לעשות, המורה נתנה בגלל הפרעה - וננסה לדבר שתקטין את הכמות. אז בגלל הדיבור, גם מזה יֵצא משהו.. בלי כמות שגורמת ההיפך.

אז, כמו שכתבתי, יש סיכוי שהכתיבה סה"כ תהיה חלוּת ממחישה להזכיר מה שדובר.

אם כי, גם כמות פחותה, משדרת ממש יאוש של מורה (וכנראה זה באמת כך... רחמנות על המורה). תכתוב עשר פעמים..

יש דרכים ממש יותר טובות. יותר חיוביות.

אבל לא כל מורה יכול או יודע או מתאים לזה.

ונכון בהחלט, שגם כשמבקרים את העונש - צריך לדעת שמדובר במציאות מאד קשה למורים. כלומר, אין שמץ מקום של "שיפוט" כלפי מורה שילדים מצליחים לשגע אותו... הדיבור הוא רק כלפי הדרך.

ובאמת זה מקצוע שמצריך התאמה, מסירות וכישרון. ביחס כמעט  הפוך למשכורות.....

מדובר במורה מקצועית סך הכל

בוודאי בעיקר על המחנכים..

לגבי מורה מקצועית, באמת יותר בעיה. גם אין לה את הסמכות שיש למורה המחנך. 

נשמע שיש לכם ילד מאתגר ויש לך המון סבלנות אליו וראיית הטוב ושאת מאמינה בטוב שבו, זה לא מובן מאליו וכל הכבוד לך!

אל תהרסי את היחסים הטובים שלך עם הילד בגלל עונש שהמורה נתנה. נניח והוא לא יעשה...מה המורה תעשה? שתתמודד מולו. למה את צריכה להכנס בינהם?

המסר שלך יכול להיות: המורה נתנה לך את העונש הזה אז אתה צריך לעשות את זה, וזהו! את לא צריכה לאכוף את זה ולקלקל את היחסים שלך עם הילד.

אפשר בזמן רגוע לדבר עם הילד מה קרה שם ואם הוא חושב שזה עונש לא הוגן שיכתוב לה מכתב או יבקש שיחה איתה וכו.

ראיתי שכתבת שכשהוא עושה משהו רע דווקא לאחותו את מכריחה אותו לכתוב מכתב סליחה, במה זה שונה מהעונש שהמורה נתנה לו? מה את מלמדת אותו בזה שאת מכריחה אותו לבקש סליחה? - זו השפלה וילד מושפל ירצה לנקות את שמו הטוב.

תנסו לצאת מהשפה של עונשים, זו שפה של כח וזה מה שהילד ילמד על החיים.

תבקש סליחה!

הרבה פעמים אנחנו אומרים לילד שלנו לבקש סליחה, מה אנחנו מנסים להשיג או ללמד בזה?

בסיטואציה שבה הילד מרביץ ומעליב והיינו עדים לזה או שאחד הצדדים בא להתלונן, המשפט השכיח שנגיד הוא- תבקש סליחה. במקרה הטוב, הילד אכן מבקש סליחה מתוך מבט מושפל או קול צורמני ואז נגיד: תגיד מכל הלב או תסתכל לו בעיניים ותגיד סליחה. מה הילד לומד מזה? אולי שלבקש סליחה מוריד אותנו מהראש שלו, גומר את הסיטואציה ומאפשר להמשיך הלאה. אין ספק שעלול להיווצר קשר בין בקשת סליחה להשפלה- כי כל מי שיקרא את התיאור הנ"ל ויכנס לנעלי הילד הפוגע, שצריך לבקש עכשיו סליחה, ירגיש את ההשפלה.

מה זה בעצם סליחה? כשאנחנו מבקשים סליחה, אנחנו זורקים את הכדור לידיו של מי שפגענו בו, עכשיו זה אצלו אם יסלח לנו או לא. לפני הסליחה צריכה להיות חרטה. להתחרט זה לקחת אחריות על המעשה ולהיות מוכן לשאת בתוצאות שלו. השלב הבא הוא בקשת הסליחה מהאחר.

כשאנחנו מבקשים מילד לבקש סליחה תוך כדי או סמוך לסיטואציה, אנחנו בעצם מדלגים על התהליך הפנימי של החרטה. לכן, בזמן הסיטואציה יש מקום למעשים- למשל להפריד, ולא לדיבורים ותוכחות. בהמשך היום או השבוע ניקח את הילד בזמן רגוע ואינטימי ונדבר איתו על מה שקרה. המעמד לא משפיל ויש סיכוי שהילד באמת יפנים מה קרה שם וייקח אחריות.

דבר נוסף שיכול ללמד את הילד לבקש סליחה הוא כמובן דוגמא אישית. מתי בפעם האחרונה ביקשתם סליחה מהילד שלכם? או מבן הזוג שלכם? סליחה אמתית וכנה (בלי תוספת של המילה "אבל" אחרי בקשת הסליחה). אם הילדים שלנו יראו אותנו מבקשים סליחה מתוך כבוד לעצמנו ולאחר ולוקחים אחריות על המעשים שלנו, יש סיכוי שהם ילמדו להתחרט ולבקש סליחה.

מי אמר שהדרך לבקש סליחה היא רק במילים?! לילדים (וגם למבוגרים) יש מחוות מיוחדות של סליחה. לפעמים אחרי ריב, הילד יוותר על חפץ שהוא אוהב לילד הפגוע, ייתן לו מחמאות, או שפשוט הילדים יחזרו לשחק ביחד בכיף. כדאי לשים לב לזה ולעודד את הילד על כך. כשנשים לב לזה נראה את הילד שלנו באור חיובי, לא נשים עליו כותרת של אנוכי ונדע שהוא יודע גם לבקש סליחה בדרך שלו.

כדי לצאת חובת כל הצדדים- לדבר עם המורה ולהסביר לה את המצב.

לתת לילד להקליד את המשפטים במחשב ולשכפל (העתק-הדבק) במחשב ולהגיש מודפס.

אז הוא עדיין עשה מה שביקשו ממנו ואף פיתח מיומנויות מחשב...

בהערת שוליים- עונש אף פעם לא מוביל למקום חיובי.

המורה איבדה שליטה וצריך למצוא דרך לתת לה לרדת מהעץ שעליו טיפסה...

הילד ירגיש מושפל וירצה לחזור להרגיש חזק. עונשים כאלה זו שפה של כח. במקום עונשים כדאי להשתמש בתוצאות הגיוניות למעשה ולא בעונש משפיל ולא קשור

כולם פה הניחו שזו ענישה בלתי נכונה. בכלל לא היה שום צל דיון על אפשרות שהמורה צדקה בעונש שלה.

ככלל אני מסכים שצריך לעשות תהליכים ולבנות סרגל התנהגות, ובעיקר לעודד יצירה ועניין וכיוון חיובי שימנע מבפנים את הנטייה להפריע.

ובכל זאת - גם חולה סרטן (להבדיל אלפי הבדלות) לוקח לפעמים אקמול כדי להרגיש טוב עכשיו.

יש אפקט מסוים בסוג העונש הזה שהוא סתם איזה מכה מכאיבה, שגורמת לך לחשוב פעמיים אם לחזור על המעשה שעשית. אי אפשר להימנע לגמרי מסוג עונשים כזה.

לנשום עמוק ואז להעניש. מהירות מביאה תסכול לנענש ולמעניש. נישט אזוי.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....