"מנהג ישראל לשחק בימי החנוכה בסביבון קטן שעליו כתובות האותיות: נ-ג-ה-ש – נס גדול היה שם. ולכאורה נשאלת השאלה: אם המטרה היא לפרסם את נס חנוכה, מדוע לעשות זאת על-גבי סביבון קטן ולא באמצעות שלטים מאירי-עיניים? אלא שעדיף סביבון קטן, אבל פעיל ומתנועע, משלטי-ענק התלויים בחוסר תנועה. כשמסובבים ופועלים ואין שוקטים על השמרים, מחולל השי"ת ניסים".

למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י ממדרש אגדה.

ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו?

ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים!

ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה!

אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו.

ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו.

וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם.

בשמונה עשרה אנו אומרים ועל נסיך שבכל יום עמנו, עמנו דייקא מה שאנו פועלים על ידי פעולתנו שתעשה עמנו נסים. ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים, ולא נזכר כאן עמנו, שאין אנו גורמין רק שמשפיע בחסדו כביכול בלא התעוררות דלתתא. ואבאר לך בסייעתא דשמיא, כי נסים מיציאת מצרים השם יתברך בחסדו הגדול פעל זאת בלי שום התעוררות התחתון מה שאין כן בחנוכה הניסים היו קצת גם כן על ידי התחתונים שחשמונאי ובניו היו לוחמים עם חיל אנטיוכוס הרשע ימח שמו. לכן אנו אומרים בחנוכה ויהי נועם בהדלקת נרות של חנוכה שבו נאמר מעשה ידינו כוננה עלינו, לרמז על נס חנוכה שהוא קצת מעשה ידינו במלחמה אמנם השם יתברך מעשה ידינו כוננה עלינו, שהקדוש ברוך הוא הצליח לנו מעשה ידינו להתגבר במלחמה

אבל זה פשוט יפה מידי בשביל לא לשלוח שוב.

הרבנית דינה הורביץ הי"ד:

"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע לֵאמֹר, עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ, כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת-יְהוָה; וְהַנֹּשֶׁה--בָּא לָקַחַת אֶת-שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ, לַעֲבָדִים. ב וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לכי (לָךְ) בַּבָּיִת; וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. גוַיֹּאמֶר, לְכִי שַׁאֲלִי-לָךְ כֵּלִים מִן-הַחוּץ, מֵאֵת, כָּל-שכנכי (שְׁכֵנָיִךְ)--כֵּלִים רֵקִים, אַל-תַּמְעִיטִי. ד וּבָאת, וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד-בָּנַיִךְ, וְיָצַקְתְּ, עַל כָּל-הַכֵּלִים הָאֵלֶּה; וְהַמָּלֵא, תַּסִּיעִי. ה וַתֵּלֶךְ, מֵאִתּוֹ, וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת, בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ; הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מיצקת (מוֹצָקֶת). ו וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל-בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי, וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, אֵין עוֹד כֶּלִי; וַיַּעֲמֹד, הַשָּׁמֶן. ז וַתָּבֹא, וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת-הַשֶּׁמֶן, וְשַׁלְּמִי אֶת-נשיכי (נִשְׁיֵךְ); וְאַתְּ בניכי (וּבָנַיִךְ), תִּחְיִי בַּנּוֹתָר."



מהסיפור הזה אני לומדת רעיון חינוכי.

יש כאן אישה במצוקה והיא מבקשת עזרה. חז"ל מלמדים אותנו שמדובר באשת עובדיה אותו מדיק שהחביא מאה נביאים במערה בשל גזירות איזבל. הרגו את עובדיה ועכע אישתו במצוקה כפולה: לא רק שהרגו את בעלה, אלא גם באים לקחת את הבנים שלה לעבדים משום שאין לה כסף לשלם לכל הנושים. לנוכח המצב הנורא שנקלעה אליו, היא באה בצעקה לנביא ומבקשת ממנו עזרה.



מה עונה לה אלישע? הוא נערך להושיע אותה ואומר: "מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית". מדוע שואל זאת הנביא? מדוע על מנת לחולל נס ולהשפיע ברכה יש צורך חדעת מה יש בבית?! אלא שלמדנו מכאן שהברכה שורה על היש, על הקיים, ולא על האין. הוא שואל מה יש לה בבית, כי הדרך להתעודד, הדרך למציאת הפתרון- מתחילה ממנה. הנביא מסביר לה שכדי לעזור לעצמה ולהתקדם בעת המצוקה עליה להתחיל ממשהו. את במצוקה? חפשי מהי הנקודה שממנה אפשר להתחיל. בטוח שיש אצלך כמה דברים טובים, חפשי אותם.

אל תישארי תקועה רק בבעיות. בעיות יש הרבה: יש בעיות ביטחוניות, כלכליות, בעיות באמונה, בעיות בתפילה, קשיים בחינוך הילדים, בעיות בינך לבין עצמך- מי אני, מה אני, ועוד ועוד. מצוקות לא חסרות, אבל ההדרכה כאן היא לחפש מה שיש.

בתוך כל אית, עם כל ה'בעיות' שלה, יש מאגר עצום. קודם כל- ניסיון. תחשבי, הרי לא נולדת אתמול, הספקת ללקט כמה ידיעות על החיים. גם כוחות יש לך (גם אם נדמה לפעמים שהם אוזלים...). והדבר שהכי הרבה קיים בל- הוא התקווה והציפייה לעתיד.

לכן הנביא שואל אותה מה יש לה בבית.

עונה לו האישה: "אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן".

"אסוך", אומרים המפרשים שהוא כלי קטן המכיל כמות קטנה של שמן. הרד"ק מוסיך ששמן זה הוא השמן שאיתו היה עובדיה מדליק לנביאים נרות בהיותם במערה. ובכן, האישה מצאה משהו שעשו בו דבר טוב, משהו ממסירות הנפש של בעלה לעזור לאחרים נשאר קצת. כלומר, היא חיפשה מה יש לה בבית, והיא מצאה נקודה של הטבה. הדרך לפתרון, להתקדמות, מתחילה ממה שיש לך בתוכך.

אחר כך מדריך הנביא את האישה: "לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכנייך כלים ריקים אל תמעיטי"- כוח ההתחברות.

את לא צריכה שיהיה בך הכול. את יכולה לבקש עזרה., ויש מי שירצה לעזור לך. יש אנשים שאוהבים אותך, יש שכנות, יש חברות, יש משפחה. לא צריך לעשות הכל לבד לבד. נכון שזה מתחיל ממך, אבל אפשר ורצוי לבקש עזרה. "כלים ריקים" זה ביטוי של ענווה. עלייך להביא כלים ריקים- תתרוקני, בענווה.

עכשיו נתבונן בנס עצמו. "ויצקת על הכלים האלה והמלא תסיעי". השמן שופע מאליו, והיא צריכה פשוט להזיז את הכלים! היא איננה מזיזה את השמן מכלי לכלי, הכלים הם אלה שמוזזים, "והמלא תסיעי". עם הכלי הריק יבוא השפע- זו הענווה. לא שהשפע זקוק לכלי ריק כדי למלא אותו, אלא הכלי הריק עצמו הוא הגורם להשפעת השפע.

"ותלך מאתו ותסגר הדלת בעדה ובעד בניה, הם מגישים אליה והיא מוצקת". יש כאן נקודה נוספת, עניין שיתוף הפעולה. אי אפשר היה לה לעשות את זה לבד. השפע שאלישע מעניק לאישה הזאת מצריך שיתוף פעולה, שלה ושל בניה, שלה ושל שכניה.

היא מזיזה את הכלי ומיד מביאים לה עוד אחד. זוהי תנועה מתמדת, זהו בית דינמי, של עשייה. אל תשקיעי את זמנך במחשבות, לנתח כל דבר מאלף זוויות. לא לחכות אלא לעשות. קבעי תכנית פעולה- בענווה, בצניעות, בעצת החברות, בהתבסס על הטוב שיש בך- ותעשי.

"ויהי במלאת הכלים ותאמר אל בנה הגישה אלי עוד כלי, ויאמר אליה אין עוד כלי, ויעמד השמן". באותו הרגע שאין עוד כלי- נגמר השפע.

מהחיים שלי כרגע
זה יפהפה
פשוט ונוגע.

השמן הטהור, שמנה של תורה, והפתילות הטהורות המאחיזות בהן אורה של תורה יפה, המה נחלת ישראל באמת. אמנם יד ד' נטויה על עמו שלא לעזבנו גם בעבדותנו, והוא שוכן אתנו בתוך טומאתנו. ע"כ כדי לקיים את האומה בכל ימי נדודה בגלות החיל הזה, שאין אתנו נביא ולא יודע עד מה, וע"י ההתערבות בין הגוים נשמע בבית יעקב דעות רבות נשאבות מחכמת האומות, וכדי שאותן הדיעות לא ישכיחו אור תורה מישראל, כי מצד הגלות והשפלות הלאומית ימשך האדם אחרי הדיעות המפורסמות בין אומות העולם ששעתן מצלחת אעפ"י שאין להן בירורים, וכרוב הדיעות המופשטות הן רק נטיות ואומדנות בעלמא, בכ"ז היתה יד ד' את עבדיו ובכל דור ודור קמו חכמי ישראל לחזק את אור התורה דוקא ע"פ אותן הדיעות הנכריות, אע"פ שאין אחריותן עלינו, ואינן דומות כלל לאור ד' של תורת אמת שהיא אמת נצחית ואור קיים לעד. אמנם הדיעות המתחדשות לפי רוח בנ"א וחכמי הגויים, הן כאור הנר הדועך, שמאיר לזמן קט ועומד להכבות, כי בעבור דור או דורות והנה ההנחות של המושכלות הראשונים חלפו ועוד אינן, מ"מ כשהן שולטות בשעתן בני הדור נמשכין אחריהן. ואם לא הי' כלולים באור התורה ג"כ אותם הפנים של אפשריות ההסכמה לכאלה, היו רבים מחלושי דיעות נסוגים מאחרי תורת ד' בשביל הבלי נכר. ע"כ יד ד' הכינה לשמור כללות האומה שיהי' פנים בחכמתה לתן מקום ג"כ לאותן הדיעות המפורסמות ומוצלחות בשעתן. אע"פ שרק בכבידות יש לתן יחש לאלה הדיעות שמקורן ממעין זרים עם גופי תורה, עם המצות המעשיות ודיוק ההלכות בכל מרחב החיים הדתיים, ואינן נמשכות אחר הפתילה הגופנית שבתורה, מ"מ הן נאחזות בה במקצת בסמך ודוחק, וגם זה יפה להגן בעד זרם הזמן. אמנם צריך לדעת כי דיעות כאלה לא ינחלו את הנצחיות, ואורן כאשר יכבה אין אנו זקוקים עוד לקיים דבריהן, כי עצת ד' בתורה נעלה ורוממה היא מכל דיעות מחודשות העולות על לב האדם ורוחו. גם חלילה לנו ע"פ הנטיות של אלה המושכלות לשלח יד במעשי התורה לשנותם לפי רוחם. כי אסור להשתמש לאורה, רק בתור רעיון המעורר ומניח את הדעת לשעה, לבל תגדל סערת הלב החלש בראותו רוח חכמת הזמן עומד כצר ליסודי התורה, הונח בכח התורה ג"כ האפשריות להשוותם ולהתאימם, אבל לא בתור עמוד קיים ליסוד מעשי. זהו ערך נר חנוכה ונצחון החשמונאים על היונים, שרוח יון וחכמתה פעלה על בית יעקב באיזה דיעות ומחשבות חדשות. גם זו היתה מאת ד', הפליא עצה הגדיל תושיה, להכין הגנה לדורות, הגנת שעה, כאשר שלטונם של החשמונאים במלוכה הי' ברוח לאומי כזה אשר לא לפי הדרך הנצחי של ישראל, שכרת ד' ברית המלוכה לדוד. אמנם באשר לא הי' הזמן עדיין מוכשר לזה, היתה עזרת ד' עמם לסעד סוכת דוד הנופלת עד אשר תבא העת המאושרה שיהי' "אור ישראל לאש וקדושו ללהבה" , וכסא דוד יקום, אשר "בשם קדשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד". מלכות בית דוד היא המחוברת ביחוד עם אורה של תורה, כאשר כן היתה מדתו של דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, נעים זמירות ישראל, ומשים לילות כימים בתורת ד' ועם זה מלא עז וגבורה ועושה חיל בחוזק ממלכה. האור הלאומי הישראלי הנובע מאורה של תורה, אותם הכחות המתילדים על פיהו באומה אינם דומים לאותם הכחות המתילדים ע"פ הגיונות הבאים מן החוץ, שהם אינם נאחזים יפה באור תורה והאור מסכסכת בהם. אבל המדות, הכחות והמעשים, הבאים ע"פ ההשפעה השלמה שתעמוד לעד לעולם, כשכל הדיעות המדות והכחות הכלליים שבאומה יהיו נובעים רק מבארה של תורה, אז תודע יד ד' את עבדיו, שהאור יהי' אור נצחי, אור חדש על ציון, אור אמיתי שמועיל כמו בהרחבת הדיעות והפרחת המושכלות. כן להעבודה המעשית בפועל, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים" , "ד' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" . ע"כ השמנים שאינם נמשכים אחר הפתילה, כלומר הדיעות שרק בדוחק ולחץ יש לחברן עם תורת-ד'-תמימה בגופי מצותיה, והפתילות שהאור מסכסכת בהן, כלומר כחות לאומיים נקלטים מרוח העמים, שרק מעט הטהרו ויצאו מחשכת העמים וילבשו מחלצות ישראליות, אמנם האירו לנו גם באורם הכהה את חשכת הגלות אבל אינם מהאורה הקיימת, כשרים הם לנר חנוכה, שהיתה כבר מהניסים שלא נתנו להכתב , כי האורות הללו הם רק כסמוכות לחולי הגלות והדלדול. אמנם קודש הם, כי צריך להכיר גם בזה יד ד' וחסדיו, כי הכין מחסה שלא תפוג תורה ולא יאבדו דרך המון בנים הנוטים לרוח השורר, להיות להם גורל בקהל ד', לשמור מצות ד' כתורה וכמצוה, ושלא להפרד מאלהי ישראל ומעמו. כי סוף כל סוף יש בתוכן הפנימי שבהם הפונה לדרכה של תורה גרעין חתום בחותמה של תורה, דכתיב בה אמת , פך שמן חתום בחותמו של כה"ג, אבל המתפשט ומתרחב לאורות המתחדשים בגלות בהתערבות בין העמים. המה אף בהסכמתם אל התורה, אורות של שעה, שאם כנתה אינו זקוק לה. ואף אם הותאמו באיזה משך זמן אל התורה ומצותיה, לא נעשו מעולם מעיקריה, ואסור להשתמש לאורה, לדון בהם במעשה בתור חק ומשפט כתוב.

"חנוכה טוב לתשובה, משום שתשובה קדמה לעולם, וזה שהוא בחוץ ומוטבע בעולם קשה לעורר אותו בתשובה, ובעת הארת הנס שהוא גבוה מעל הטבע, יוכל לבוא לתשובה שקדמה לעולם"

מתוך ביכורים

זֹאת לָמַדְתִּי.
הַדְּרָכִים הַתּוֹעוֹת בְּךָ מְגַלּוֹת
יֶשְׁנָם חַיִּים אֲחֵרִים
וֶאֱמוּנָה בַּלֵּילוֹת
גַּם כְּשֶׁעֵינֶיךָ כָּבוּ מֵרְאוֹת. וַעֲדַיִן אַתָּה
מַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ מַשְׁמָעוּת
בַּנֵּרוֹת.

הָעֲלָטָה הַזּוֹ
נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה, מִתְכַּוֶּנֶת
לְהוֹצִיא מֵחֹשֶׁךְ לְאוֹר.
וּמוּטָב לָנוּ כְּשֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים כָּךְ
שְׁפוּפִים, רוֹעֲדִים
בְּלַיְלָה שֶׁל כְּפוֹר.
אוֹדִיעֲךָ סוֹדָהּ שֶׁל אַהֲבָה
הַאִם תִּזְכֹּר?

רָצִיתָ לִבְכּוֹת, אֲנִי יוֹדֵעַ.
בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר
אֲנִי מִתְגַּעְגֵּעַ. בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר- עוֹד לֹא הַכֹּל דָּעַךְ
כְּלוֹמַר, הִנֵּה כָּאן
עוֹד לֹא אָזַל הַשֶּׁמֶן בַּפַּךְ. אָמַרְתִּי-
לְהִתְרָאוֹת.
אַתְּ פְּתַח לוֹ שַׁעֲרֵי דְּמָעוֹת

מתוך ביכורים

עַל פֶּתַח הַבַּיִת
מִבַּחוּץ הַנֵּרוֹת כְּבָר לֹא
דּוֹלְקִים, וְאֵין לָנוּ רְשׁוּת
הַיָּחִיד, רְשׁוּת הָרַבִּים, רַק
חֹשֶׁךְ
רַק אָרוֹן חַשְׁמַל פָּתוּחַ, מִישֶׁהוּ
מְחַפֵּשׂ בְּקַדַּחְתָּנוּת פְיוּז שֶׁקָּפַץ, אוֹ אוּלַי
מַפְתֵּחַ, הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, אַל
תָּאִירוּ, אֵין כָּאן מָה לִרְאוֹת, אֵין
כְּלוּם, רַק חֹשֶׁך



עריכה:
אופס, @יחידי שכחתי ששמת אותו שנה שעברה, עימך הסליחה.
ו @משתדלת יותר כי כיף לתייג אותך, וכי שנה שעברה @יחידי תייג אותך בשיר הזה, אז השנה תורי.

מתוך ביכורים

שׁוּב חֲנֻכָּה וְכָל הַחַלּוֹנוֹת זוֹהֲרִים.
רָצִיתִי לְיָיחֵדְךָ בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ
רָצִיתִי לִכְרֹעַ אֶל הָאֶרֶץ בְּנֶפֶשׁ רוֹטֶטֶת
לְהַדְלִיק נֵרוֹתֶיךָ בְּכָל הַמַּשְׁקוֹפִים
וּבְתֹם שְׁמוֹנַת הַיָּמִים לִקְרֹא אוֹתָם בְּשֵׁם:

הִנֵּה נֵר הַצִּמָּאוֹן לְאַהֲבָה
הִנֵּה נֵר הַחִפּוּשׁ בְּעֵינַיִם טְרוּטוֹת
הִנֵּה נֵר הַיָּד הָרוֹעֶדֶת
הִנֵּה נֵר הַיֵּאוּשׁ

הַשָּׁנָה לֹא אַדְלִיק לְךָ נֵרוֹת
הַשָּׁנָה תַּדְלִיק אַתָּה אוֹתִי
בְּאֵשׁ שֶׁלַּהֲבוֹתֶיךָ אוּלַי תִּמְצְאֵנִי

מִי שֶׁהִטִּיל אוֹתִי מִן הַקּוֹמָה הָעֲשִׂירִית
הוּא יוֹשִׁיט יָדוֹ לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה
וְיוֹלִיד בִּי מַאֲוויִים עוּבָּרִיִים

מתוך ביכורים

"ומי שלא נפלה עליו מפולת"
(אלחנן ניר)

וּמַה אִם כָּבְתָה
וְהוּא זָקוּק לָהּ
וּמַה אִם קַר לוֹ בָּאַשְׁמָה הַזּוֹ
וְאִם בּוֹר לוֹ וְאִם יַעַר
וְקוֹלָהּ מִתְהַלֵּךְ
וְאִם רַגְלָיו כָּלוֹת וְלִבּוֹ דוֹעֵךְ
וּמַה אִם הוּא פְּתִילָה מְפֻחֶמֶת וּרְטוּבָה
וּמַה אִם כָּבָה
וְהִיא אֵינֶנָּה זְקוּקָה לוֹ.



(@משתדלת יותר ולאו דווקא בגלל הציטוט ממי שנפלה עליו. אלא פשוט כי זה שיר שאת חייבת לקרוא)

וואו. הוא פשוט תודה

מתוך ביכורים

בַּיָּמִים הָהֵם
בַּזְּמַן הַזֶּה מַמָּשׁ, כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה
בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ הַשָּׁעָה, כְּשֶׁעָבִים נִתְקַשְרוּ מִסָּבִיב
וְהָרוּחַ הָיְתָה מְצוּיָה. אֲנִי הָיִיתִי שַׁמָּשׁ
וְאַתְּ נֵר בּוֹדֵד, נֵס מֵרַצֵּד, אוֹר מְרַקֵּד
בְּפֶתַח הַבַּיִת שֶׁעוֹד לֹא נֶחְנַךְ

וְאָמַרְתְּ
אַל תִירָא, הָרוּחַ יוֹדַעַת. לָאָרֶץ הַזָּעָה
יֵשׁ לְאָן. נְסַפֵּר אֶת הַכֹּל, נִכְרֹך אֶת הַכֹּל
בְּרֵיחַ חָדָשׁ. כָּל עֲרֵמוֹת הַבְּגָדִים,
הַוְּרִידִים בְּעֵינַיִם, הַשָּׁעוֹת הַטְּחוּבוֹת,
הַשֻּׁלְחָן הֶחָרוּט וְשֶׁרוּט וְחָבוּט
בְּיָדַיִם כְּבֵדוֹת, כָּל הַמִּלִּים הָרֵיקוֹת;
אֶת הַכֹּל נֶאֱרֹג לִשְׂמִיכָה, לְאֹהֶל,
לְטַלִּית, לְשִׂמְלָה,

הַכֵּלִים הַשְּׁבוּרִים יֻדְבְּקוּ
בְּדֶבֶק חֶמְלָה. וְסִיַּמְתְּ לְדָּבֵּר
וְשָׁתַקְתְּ וּבְתוֹךְ הַשְּׁתִיקָה
שַׂמְתִּי שֶׁמֶן זָהֹב וּפְתִילָה.

(שבת כא ב): "נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ - ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו"
שחרורו של רוח ישראל המיוחד בטהרתו הפנימית מעקת הרוח היוני המתהדר ביפיפותו החיצונה שתחתיה שוכנת כיעור וטומאה - השחרור שזכינו לו על ידי ההתעוררות הקדושה של תחית הרוח הלאומי על ידי גבורי קנאת הקודש החשמונאים הכהנים הקדושים, הניח את חותמו על מהלך הדורות לכל הזמנים.
ההתנגשות של רוח יון עם רוח ישראל, זהו פרוצס שאינו פוסק עד אשר יפוח היום הגדול, אשר בו יהיה נצדק קודש.
אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון שלנצח ישראל. יהמו יחמרו המים העכורים של ימי החולין הסוערים הרוצים לבלוע כל קודש, ישטפו בעזוז רעשם ממלכות ועממים אבל חוסן ישראל לעד לא ימעד.
בתוכיותה של נשמת האדם ישנה הכרה שבלא אור הקודש, בלא נצוצי הקדושה המחיים את כל, אין עמדה לא לרוח האדם ולא לחברתו, ללאומיו, ולמלכיותיו.
והיכן הוא האוצר אשר האור הזה הקדוש בעצם טהרתו גנוז, הוי אומר באותו גוי קדוש אשר מני אז עד עולם הוא הנהו נושא את הדגל של תביעת הקדושה בטהרתה בעולם.

בעתים נורמליות הננו מרגישים בקרבנו אומץ של הכרזה פומבית, ידעו כל באי עולם המתהלכים בארצות החיים כי אור עולם לנו ומאתנו קרנים להנהיר בהם ועל ידם ארץ וחוצות, ומצות נר חנוכה, הסמל הקדוש הזה, היא להניחה על פתח ביתו מבחוץ. בעת אשר הנהרה המקודשת מופיעה היא גם מבחוץ אין אנו צריכים לדאוג, כבר יודעים אנו ובטוחים אז שהפנים הוא מלא אורה "טעמה כי טוב סחרה לא יכבה בלילה נרה".

אמנם בשעת הסכנה, בזמן שרוחות רעות מנשבות בעולם, שנאה פראית על ישראל ועל גזעו המקודש, בוז ומסטמה על כל קניני קדשו, עמדת תוללים ריקי לב ומוח המחללים את גאון עוזו, אז הנהרה שמבחוץ לא תוכל להגיה את המחשכים העבים שהם שולטים שם.
אז יפנה ישראל אל ביתו ואל שולחנו, אל קניני תרבותו הפנימיים, אל טהרת רוחו ונקיון כפיו, אל תורתו תורת אמת, המיוחדה לו, ואל מצותיו, שהן ארחות חייו לעולמים, לבנין ביתו על אדמת קדשו בכל עוז קנאת קודש, על פי תכונתו ועל פי רוחו, והנר הזה סמל נצחונו מניחו על שולחנו, להאיר על ידו את אורח חייו והארת נשמתו.
ובנר הזה האצור אצלנו פנימה ידע נאמנה, שלא יחסר כל שהוא, מכל עשרו הרוחני ומכבודו כבוד האמת והצדק. וסוף כל סוף יבואו רחוקים ויכירו כי נחלת עולמים לתבל כולה, לנצחון הצדק והאמת להנצחת השלום והעמדת חיי האנושיות על מכונם האיתן והבטוח, נחלת גויים כולם, באחרית הימים, לא ממקום אחר תבא כי אם מבית ישראל ומשולחנו הגבוה: "תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה".
ונפשות כל יצורים ימלאו צמאונם לכל נשגב וטהור, לכל אמת ואמונת אומן מההשפעה הטהורה אשר תצא מנר ישראל, אשר "בשעת הסכנה היה מניחה על שולחנו ודיו".

ומטל חרמון היורד על הררי ציון, יצוה ד' את הברכה לישראל ואדם, כאמור והריקותי לכם ברכה עד בלי די . ועוד ישובו בנים כולם יחד, לשיר מקרב לב ונפש, "זה חלקי מכל עמלי, עם ישראל חי, וחיה יחיה עד בלי די", ועבור תעבור סערת הסכנה במהרה בימינו, ונשוב אל מצות נר חנוכה להשיבה על מכונה, להדליקה על פתח ביתינו מבחוץ, ויראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו, על עמו ונחלתו סלה.







מוקדש לאנ"ש שהתלוננו שנהייתי חסידית מדיי וזה משפיע על השרשור.
נ.ב. אל תתרגשו מדיי, פשוט למדתי את זה בשבת.
נ.ב.ב. אל תתלוננו, תצטרפו ותאזנו את הרוח החסידית ששרתה עליי בתקופה האחרונה.
נ.ב.ב.ב. השרשור מחכה לכולם! תצטרפו אלינו!

אבי, אבי, הגידה נא לי
מדוע הלילה שחור ואפל
ורוח מסיע קרעי ערפל?

אפל ילדי, הלילה אפל
ורוח עובר ומספר סודותיו
על אב שמרד עם חמשת בניו

הגד אבי, מאין עלה
מאין עלה הלפיד הבוער
ולמה ירוץ בדרכו וימהר?

עלה ילדי, עלה הלפיד
משדות מודיעין אל משעול הקברים
לזרע כולו שלהבות ואורים

ואי השביל, איה המשעול
איה המשעול זה עתיק הדורות
בו רץ הלפיד וזורע אורות?

בהר בגיא עובר המשעול
ממרום הגליל עד אילת והים
על שדות גיבורים שנפלו על חרבם

ועוד אבי, אמור לי רק זאת
מדוע הלילה מכל הלילות
זורחים האורים ומרבים לעלות?

מדור לדור, ילדי, זה האות
זורח האור ועולה ומהבהב
בלילה הזה, ליל כ"ד בכסליו

(עודד אבישר)

Miracle of light / 8th day

בחנוכה של כיתה ט:

ניצוצות / גלים.

רוחות אפלות בחוץ סוערות
לפתע מציף חושך;
כל הדעות מתערפלות
ולא רואים אופק

רק מחלון אחד הבתים
מופצים ניצוצות של אור;
בוחרים לשמור על הגחלת
לא מפסיקים לרגע לבעור.

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת;
אני אהיה זיק של אור
מטיפת שמן רוקדת

ואותה החנוכיה דולקת
בה מרצדת שלהבת;
זעקת חום מול משב קר
ממיסה קרחונים בלב מנוכר.

אני אהיה הניצוץ
אני להבה מרצדת;
אני אהיה זיק של אור
בתוך חשכה מרקדת

גיבורים ביד חלשים
רבים ביד מעטים;
בימים ההם - בזמן הזה
כמו מול צבא חיילים שועטים.

אני אהיה ניצוצות,
אני להבות מרצדות;
בוא גם אתה איתי -
נאיר את הרחובות

אז בוא נהיה ניצוצות -
אני וגם אתה,
בוא נאיר את הלילה,
ממנו תתחיל הפיכה.

Yehuda Gizbar Fenigstein

משום מה לא הצלחתי להעתיק את התוכן, אז קישור

אחרי ביקור של נעמי שמר במעוז ליד התעלה כשהראו לה החיילים שהם מדליקים חנוכיה מפגזים ריקים ושרים בקול את מעוז צור שישמע האויב בצידו השני של התעלה נכתב השיר

חנוכה הוא חג של אמת. הוא לא נותן לך לברוח. הוא לא נניח, פורים. אי אפשר להתחפש. אין מסיכות או יין לערבב. חנוכה הוא כמו יום ההולדת שלך. הנה אתה מונח כאן בעולם. עכשיו אם יש לך משהו להגיד, תגיד. ואם יש לך משהו להשבר, תשבר. אבל אין מנוס. וכשאין לאן לנוס, הכל מונח בבהירות, משקיף עליך בזוהר כמו חנוכייה הזורחת מחלון הבית. חנוכה הוא כמו ירושלים, ישירה וחודרת. ננעצת בגוף. ואם כואב אז כואב. הוא כמו ניגון קלרינט יהודי הגורם לך להתגעגע ולעצום עיניים בשקט. כמו שורה בליקוטי מוהרן שפוגעת כמו חץ בלב. כמו מילה טובה שהיית צריך לשמוע, והגיעה מאדם שלא חשבת שרואה אותך בכלל. הוא חג של כיסופים למשהו. אולי גם קצת של תקווה. חנוכה זה לא רק ימים בלוח השנה ומסורת דורות, הוא בעיקר אור נרות המלבים את אש הכמיהה הבוערת לנס. כל אחד והנס הפרטי שלו.

סִגַרְיָה אַחֲרוֹנָה רוֹעֶדֶת בְּיָדֵךְ
בֵּין הַשְׁאִיפוֹת
כְּמוֹ שַׁלְהֵבֵת הַשָׁמָשׁ הַפְרַאיֵיר
שֶׁמַמְשִׁיךְ לְהַאִיר בְּאַשְׁמוֹרֶת תִּיכוֹנָה
אַחַר כֹּל הַנֵרוֹת.

אַנִי קוֹרֵא אוֹתָךְ דֶרֶךְ הֶעָשָׁן הַמִסְתַּלְסֵל
וְחֹשֵׁב עַל הַנֵרוֹת הָלָלוּ
שֶׁאֵין לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵשׁ
וְחֹשֵׁב מִי הִתִּיר וּמִי אַסַר
וּמִי יֹדֵעַ.

אַת מְפַמְפֶּמֶת בְּדַל הִבְהוּב נוֹסַף
(אֲפִילוּ הַשָׁמָשׁ כְּבָר כָּבַה)
רוֹצָהלֹארוֹצָה לְהַסְבִּיר לִי.

אֵינֵךְ מֵבִינָה עַדַיִן
שֶׁאֵין חֵפְצִי בְּתֵירוּצַיִיךְ
גַם לֹא בִּשְׁאִיפָה נוֹסֵפֵת.

אַנִי כְּמוֹ נֵר
בְּכֹל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ
רוֹצֶה רַק אוֹתָךְ
אוֹהֶבֶת.

ערב טוב וברוכים הבאים למסיבת חנוכה השנתית של נסיופ! - נסיונות פעילים

(@ריעות. התגעגענו אליך כאן)

 

מחילה שאני מאוד לא יעילה בשרשור חנוכה. אין לי שירים מעניינים בראש ואין לי כח לחפש 🙈

היו ימים שהיינו עושים שטויות.

אגב, אני הצעתי לרעות את הרעיון!

גאד, אני פספסתי את זה וראיתי באיחור!
אחד הדברים הטובים של פעם.

בלילה בא ברק והאיר את החושך. לרגע אחד - וחלף. קו בוהק בשמים, חזק ומצומצם. לא משתווה לאור השמש.
פתילות השמן הדולקות בלילות חנוכה מזכירות לי ברק. אורות קטנים, נראים למרחוק, חדים וברורים בחושך - אבל לא מאירים כשמש, לא נועדו לקריאה, לא להארת הבית. רק שנדע שהם שם, חותכים את החשכה, בוהקים בין טיפות הגשם.
עם הברק בא הרעם. אור נרות החנוכה שקט, מספר ניצחון ונס בלי קול, אבל אנחנו רואים אותו, ואנחנו נהיה הרעם. מילותינו נלוות אליו ומספרות - על הנסים ועל הנפלאות.

ועוד שיר שלה -

בחנוכה ובפורים מזכירין בתפלה בימי וכו' מה שלא מצינו במועדים שיזכירו יציאת מצרים ע"י משה ואהרן. והטעם דשם היה מפורש שהנס היה מהשי"ת שצוה למשה ואהרן להוציא את בנ"י ממצרים משא"כ כאן שעשו ישראל מעצמם. ובימי מרדכי היה עכ"פ נביאים אחרונים משא"כ בחנוכת חשמונאים שכבר פסקה נבואה מישראל רק הם מעצמם נתעוררו לקדש ש"ש ואף שהי' ג"כ מהשי"ת שנתן להם כח ואומץ הלב. ואחר כך עשה להם הנס לנצחם ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. מ"מ ההתחלה היה מצדם באתעדל"ת והיה כעין בחי' תושבע"פ. וע"כ מזכירין בב' זמנים אלו בימי וכו' שהנם היה מצדם.

 

אשכרה.