כן. 11 שנים שאני חי בשקר בחיי הנישואין שלי. ולא תיארתי לעצמי כמה זה נורא וקשה.
התחתנתי בגיל 21. חשבתי שאני עושה את "הדבר הנכון" והאהבה והמשיכה לא הגיעה "אחרי שתתחתנו"
אבל כואב לי על אישתי שהיא לא יודעת. היא כל הזמן אומרת לי "אני אוהבת אותך. מזל שיש לי אותך" ואני אומר לה גם כשהיא שואלת אותי "אתה אוהב אותי?" שכן. אבל זה מין "כן" כזה ריק וחלול. מסתבר שזה מספיק לה. היא לא מרגישה שמשהו שם לא בסדר. כואב לי נורא עליה כי היא חפה מפשע. מה היא אשמה שבחרתי בחירה מוטעית? ואני לא יודע מה לעשות עם זה.
אני מרגיש כמו הומוסקסואל בארון שמסתיר מכל הסביבה שלו את הנטיה שלו. זה איום ונורא. זר לא יבין זאת.
התחושות האלו והמחסור של האהבה הביא אותי(אני זה שגררתי אותה) לעשות כל מיני דברים לא קונבנציונליים ביחד איתה ולחוד.
הייתה לי מאהבת וזה היום קסום! אבל בו זמנית גם מקולל! מקולל מקולל מקולל! זה יחסי אהבה-שנאה עם המעשים האלו. אהבתי את הרגעים הריגעיים האלו איתה אבל שניה אחרי הכל נעלם ומתפוגג כמו עשן של גפרור ברוח של טייפון ותחושת הכעס והבדידות מכרסמת כל חלקה טובה בנפש שלך.
אני כועס על עצמי במיוחד אחרי הסופ"ש האחרון שקצת התכעסתי על הילדים שלי שלא בצדק. אני אף פעם לא כועס. סתם הייתה שיחה עם אחת המורות של הילד שהוציאה אותי מאיזון אז כעסתי עליהם וזה לא הגיע להם. אישתי עשתה לי שיחה ושאלה "מה קרה לך היום?" ועניתי לה ואז עלו כל מיני דברים בזוגיות שלנו ואמרתי לה הכל חוץ כמובן מהעניין של האהבה וזה התחוור לי פתאום בצורה משמעותית. התפוצץ לי בפנים. שאני חי בשקר. 11 שנים שאני משחק את המשחק. אני נאחז בילדים שלי שהם האוויר לנשימה שלי. אין דבר בעולם שאני אוהב יותר מהילדים שלי. אני משחק איתם ומשתולל איתם ומטייל איתם והם משוש חיי. אבל מה יקרה כשהם יתחילו לעזוב את הקן? זה מפחיד ומטריד אותי.
סליחה..................
תגובה נפלאה